שאלת התם של אלתרמן
מבין ארבעת הבנים בהגדה דווקא התם הוא החכם באמת בעיני נתן אלתרמן, על פי שיר נשכח שלו מן "הטור השביעי". וכמה הערות-מבוא על הקשר בין חמץ להחמצת ההזדמנות ועל החיפזון שאינו מן השטן
לא במקרה מסתיים פרק י"ב בספר שמות – הכולל את מכת הבכורות ואת היציאה החפוזה ממצרים ואת המצווה לאכול מצות ולקיים את החג – בפסוק הקורא לשיוויון בתוך מחנה ישראל: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר הגר בתוככם". כלומר, אל תפלו לרעה את הגר בתוככם כפי שעשו לכם המצרים. אבל על סף חג הפסח, קשה שלא להיזכר בעושק ובהפליה לרעה של גרי העבודה (העובדים הזרים) בתוכנו היום, ובהתעמרות בגרי העלייה (אותם עולים שאינם מספיק יהודים לפי ההלכה הרבנית, גם אם בניהם מחרפים נפשם בצבא), ובעובדה שדווקא שלטונה של ש"ס במשרד הפנים סימן כמה משיאי הנבלה הזאת, שנעשתה בין השאר, ואולי קודם כל, בשם התורה. וזה נמשך כידוע עם משטרת ההגירה הנוראה שלנו, הפועלת נגד "העובדים הזרים" בשם המדינה, כלומר בשם כולנו.
שיגעון של לילה
כל מה שנדרש מבני ישראל ערב היציאה ממצרים היה לא להחמיץ את ההזדמנות. חלון ההזדמנות היה צר במיוחד: חצי לילה. בחצי הלילה היכה אלוהים את בכורי מצרים, "ותהי צעקה גדולה", וממש באותו לילה החלה היציאה: "ויקרא (פרעה) למשה ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי". מבני ישראל דרש משה שני דברים מעשיים: האחד, לצבוע את פתחי ביתם בדם הצאן שישחטו ויאכלו לקראת היציאה, כדי שאלוהים יפסח על בתיהם בהכותו את מצרים. ומעניין כאן נוסח הפנייה האלוהית: "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם". כי ברור שלא אלוהים הוא שזקוק לסימון הזה כדי לדעת היכן לפסוח, אבל העם כן צריך, ולכן "והיה הדם לכם לאות". אות לרצונם של האנשים להיגאל, אות לאמונתם במובטח לקרות. מי שרוצה ומאמין, שיסמן את משקופיו, מי שלא (והיו אולי גם כאלה) – יישאר במצרים. וכך למשל נאמר על הבן הרשע בהגדה: "אילו היה שם, לא היה נגאל".
הדבר השני שנדרש מבני ישראל באותו לילה היה להיחפז: להתארגן מהר, להיות מוכנים לתזוזה, ואת הסעודה שלפני היציאה לאכול מתוך הזדרזות: "וככה תאכלו אותו מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון". החיפזון במקרה זה איננו מהשטן כי אם מאלוהים, והסעודה כללה בשר שהוכן בצלייה מהירה ומצות שנעשו באפייה מהירה של בצק שלא הספיק להחמיץ ולתפוח. כי מי שיחכה שהבצק שלו יחמיץ, עלול להחמיץ את הרגע. מי שיזדרז – מבין את גודל השעה ומוכן ליציאה מעבדות. וכמובן, זוהי רק תחילת היציאה: היציאה הפנימית, הנפשית, ממצב העבדות תימשך אצל בני ישראל ארבעים שנה, במסע ארוך של תלונות ופלָאות במדבר.
וכן, היה עוד משהו שבני ישראל התבקשו לעשות, וזה לנצל את המצרים טרם יציאתם: לשאול מהם כלי כסף וכלי זהב ושמלות – שלא על מנת להחזיר. "וה' נתן את חן העם בעיני מצרַיִם וישאילום וינצלו את מצרים". ניצול שהוא החזר קטן וסמלי על חשבון ארבע מאות שנות ניצול מצרי.
לא אגדה רעי
כמו חילונים רבים, גם אני נוהג לקרוא בליל הסדר את השאלות המתנגנות והמעניינות האלה מההגדה, על ארבעת הבנים: חכם – מה הוא אומר, רשע – מה הוא אומר וגו'. וגם אני, למרות שרוח הדברים תמיד קסמה לי, לא בדיוק ידעתי במה בעצם מדובר. עד שהדברים התבררו לי: מסתבר, שארבעת הבנים ש"כנגדם דיברה תורה", כלשון ההגדה, הם פשוט ארבעה מראי-מקום בתורה (בשמות י"ב ובדברים פרק ו') שבהם מוצגות שאלות או תמיהות מפי הבנים, במסגרת הציווי החוזר "והגדת לבנך".
וחז"ל, שכתבו את ההגדה, הבדילו בין תגובות הבנים השונים בפסוקים השונים ודרשו מדרש על כל אחד מהם: את הבן שצופה במבוגרים בטקס הפסח ושואל (בשמות י"ב) "מה העבודה הזאת לכם", הם כינו "רשע", בגלל שבמילה "לכם" הוא מוציא את עצמו מהכלל ומהעניין כולו ("לכם ולא לו", וגו'). את הבן השואל בקטע אחר "מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו" הם כינו "חכם" – כי הוא מתעניין בהוראות האלוהיות. את הבן השואל רק "מה זאת" – הגדירו "תם", ואת הבן המוזכר ללא כל שאלה נלווית הגדירו "שאינו יודע לשאול" (ו"את פתח לו", כלומר, ספר לו בלי ששאל).
והנה, בשונה מחז"ל , טוען נתן אלתרמן החכם, בשיר מקסים שפרסם ב"טור השביעי", כי מי ששואל את השאלה המוצלחת ביותר בכל סיפור יציאת מצרים הוא דווקא הבן התם. את הבן החכם בהגדה הרי מוליכים חז"ל אחר כבוד לתחום השאלות ההלכתיות הנידונות במסכת "פסחים" בתלמוד, והקטע עליו מסתיים במשפט: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". וזה נחמד, ובוודאי היה עקרוני בזמנו, אבל העניין כאן מסתכם בבקיאות-הלכתית בנוסח הדתי-אורתודוכסי.
אבל התם, אומר אלתרמן בשירו "אחד תם" ("הטור השביעי", ספר שני), התם הוא זה שמתפעל מעצם האירועים והניסים, מתפעל ושואל: "מה זאת". והוא אינו חדל להתפעל. הנה הבית הראשון בשיר (במילים "המין הזה אָפֵס" להלן, הכוונה שאפסו מן הארץ אנשים כאלה):
המין הזה אפֵס, כולנו חכמים.
אך כנראה היה זה לא משל של סתם.
כיום אולי קשה בכך להאמין,
אבל היה אי פעם אחד תם...
ומה שייחד את אותו איש תם מבני ישראל, מספר אלתרמן, היה שהוא אף פעם לא קיבל את הפלאים והניסים כמובנים מאליהם, בניגוד לרוב בני ישראל, שעם הזמן התרגלו: "בראשונה היו עומדים כנפעמים / ומיָדם צונחים הסיר והיעֶה / אבל חיש קל תפסו: זה טבע הימים / כזה סִדרם וכך נאה וכך יאה". ובכן, בניגוד לאלה שנאטמו לפלא, האיש התם לא הפסיק להידהם: "צריך היה לראות את זה הגוץ התם / ואת פִתחון עיניו / בהיקרע הים.../ צריך היה לראות כיצד, מבלי למוּש, / הביט בים הנָס, / כאילו זה חידוש...".
ובהמשך, כשמשה הוציא מים מן הסלע, לבשה התפעלותו של התם אופי מעשי מאוד: הוא החל לשאוב מים בששון ובמרץ: "גם אחר כך, בִּהְיות הצוּר לאגם מים, / (עוד לא הורגל האיש!) / פער הוא שוב עיניים. / ובלי לחקור אם נס גדול הוא או קטן / הוא מים כל היום שאב כבכור שטן."
ברגע מסוים בשיר מקשר אלתרמן את האירוע הניסי הזה של יציאת מצרים לאירוע הניסי שקרה לנו כעבור אלפי שנים, עם היציאה מהגלות והשיבה לארץ: "ושני שרי מאות אשר חילקו ציוד / סיפרו שהוא דיבר אפילו ציונות...". כי גם בציונות ובהקמת המדינה ובחידוש העברית היו לנו תמימים ומאמינים כאלה, שבזכותם קם ונהיה הדבר. ועל כן שיר כדוגמת "לא אגדה רעי" גם הוא חלק מן ההגדה החדשה שלנו.
וכך מסכם אלתרמן את שירו על התם:
אך אילולא ראו עיניו מה שראו
ואילולא ידע ליבו מה שידע,
קשה להעלות אפילו כהרהור
מה שהיה נשאר מכל ההגדה.
ובעצם, גם באלתרמן הפיקח והמפוכח היה צד תם ונלהב שכזה: "לךָ עינַי היום פקוחות כפִתאומַיִם / אלי שלי / אני תמים". ("איגרת", מתוך "כוכבים בחוץ").
לפנייה לכתב/ת 
