אלוהיי ציווני – על יחסו של אלתרמן לאל, לדת ולמסורת
על המאמר
באלתרמן נתלכדו הפכֵי איש הרוח ואיש המדע, המאמין והספקן, הקלסיציסט השמרני והמודרניסטן הנועז. הוא התחנך בשנים הפורמטיביות של חייו על ברכי המורשת היהודית, והכיר את סיפורי בראשית על בריאת העולם ואת שְׁלַל המדרשים שנטווּ סביבם, אך גם ידע שאיש המדע צריך להשאיר את הסיפורים הללו בבית בצאתו אל המעבדה. כאיש מדע, שהגדיר את האדם כ"חידה הפותרת חידות", וכבעל היגיון אָנָליטי, שביקש כל ימיו לרדת לחקר האמת, הוא לא הסכים מיָמיו לקבל באופן אוטומטי אמִתות שקבעו אחרים כ"מצוות אנשים מלומדה", ולא הלך מעולם אחר אַקסיומות של פלג או מפלגה, של רב ומורה הלכה או של מנהיג פוליטי כלשהו, סמכותי ונערץ ככל שיהא. כאמור, אין לדעת בוודאות אם האמין אלתרמן באלוהים אם לאו, אך לאור טורו "הקלריקל הקטן" (1944) – שבמרכזו סוגיות של דת, מסורת ואמונה – ניתן לשעֵר שהמשורר לא היה אפיקורס גמור כמו אחדים מחבריו, בני תל-אביב וההתיישבות העובדת, אָתֵאִיסטים במוצהר ומִדעת, אשר קיבלו כמצוות אנשים מלומדה את ההנחה המרקסיסטית הקובעת כי הדת היא "אוֹפִּיוּם להמונים".
הטור "הקלריקל הקטן" נכתב בשנה סוערת מאין כמוֹתהּ, הלא היא שנת ההכרעה של מלחמת העולם השנייה. הייתה זו תקופה של "בין רשויות", שהצטיינה במצבים כאוטיים מייאשים, מחד גיסא, אך גם במצבי סף נוטעי תקווה, מאידך גיסא. בינואר 1944 נפרץ המצור בן 900 הימים על העיר לנינגרד. הצבא האדום שִחרר כמעט את כל שטחי ברית-המועצות שנותרו בשליטת גרמניה הנאצית, תוך שהוא נוטע תקווה למיגורו של הוורמאכט; ואולם, בו-בזמן, עדיין פעל הוורמאכט במלוא עָצמתו, ובחודש מארס כבש את הונגריה, שם נספו בשנת 1944 יהודים רבים, ובהם גם חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סירני, מצנחני היישוב, שיצאו להונגריה כדי לארגן בה קבוצות פרטיזניות להגנה עצמית (בראש הגיליון מיום 30.6.1944, שבּו נדפס טורו של אלתרמן "הקלריקל הקטן", מתנוססת הכותרת המצמררת: "שעתה האחרונה של יהדות הונגריה").
בהשקפתם הקוסמופוליטית של אנשי קיבוץ שער הגולן, שגרמה להם לבטא התנכרות ליהדותם ולהביע שאיפה להיות "ככל העמים", היה אפוא מן האוּטוֹפּיזם חסר השחר, בעוד יהודים רבים מוּבָלים אל המשרפות והעולם עומד מנגד. אלתרמן ראה לנגד עיניו איך המִשטרים הטוטליטריים, שמימין ומשמאל, גוזרים על היהדות גזֵרות השמֵד, ונתן בטורו ביטוי לתדהמתו לנוכח המעשה הצורם של אנשי "השומר הצעיר", שבּחרו להַגלות מקיבוצם ספר תורה דווקא "בשעה זו" של חשבון נפש לָעָם ולָעולם. הוא יכול היה לראות כיצד אנשי הקיבוץ נוהים אחר התכתיבים המגיעים מן הקרמלין, המכתיבים אורַח חיים אָתֶאיסטי, מוחקים מרצון את ייחודם הלאומי, ובכך מממשים שלא בכוונה ושלא מדעת את משאֶלת הלב של צורריהם.
בטורו "הקלֶריקל הקטן" הראה אלתרמן איך בעריצותם הרעיונית, תולדת האַקסיומות הקומוניסטיות שעליהן חוּנכו ושבהן האמינו בכל לב, הופכים אנשי הקיבוץ כל היגיון על פיו, ובעוד רוממות הערכים ההומניסטיים בגרונם, הם מוֹנעים הלכה למעשה את חופש הדת ורומסים את כבוד האדם וחֵירותו. בטור זה הִציב המשורר כעין משל, ובו סיטואציה אבּסוּרדית, אך לא בלתי אפשרית, המַקיפה שלושה דורות במשפחה אחת: הורים אָתֶאיסטים למהדרין, שקיבלו את הדוֹגמות המרקסיסטיות כתורה מסיני, מבקשים לסגור את בנם בעל "הראש הפתוח" כאתרוג בקופסה, לבַל ייחשף למה שנראה להם כאמונות שווא והבל. בו בזמן, הם סוגרים בצריפו את הסב שומר המסורת, שאינו מוכן לוותר בנקל על זיקתו לעולם המצווֹת, לבַל יפיץ ברבים את השקפת עולמו. כך הם הופכים את בנם לעציר פוליטי המבודָד מן המתרחש בעולם, ואת הסב שבצריף לאדם דחוי ומנודה, הנאלץ לחתום על כתב מחילה מביש, ולהתפלל בחשאי ובסתר כאחד האנוסים.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר בוחן את יחסו המורכב של נתן אלתרמן לאמונות, לדת ולמורשת ישראל, ומגדיר אותו כ"מהפכן שמרני". דרך ניתוח הטור "הקלריקל הקטן" (1944) והמחזה המאוחר ימי אור האחרונים, מוכיחה שמיר כי אלתרמן הסתייג מן האתאיזם הרדיקלי ומשטיפת המוח הדוגמטית של השמאל הקומוניסטי והקיבוצי. השיר מציג באורח אירוני ופרדוקסלי את הילד החקרן כאיש רוח ומדע בעל "ראש פתוח", לעומת הוריו המרכסיסטים המתגלים כ"קלריקלים" חניכי דוגמה חשוכה הכולאים את הסב המסורתי. שמיר חוזה באמצעות אלתרמן את קריסת הקומוניזם ואת העדר התוחלת בקיומה של חברה הרפוקה מאמונה.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את תפיסת העולם הדתית-היסטוריוסופית של נתן אלתרמן, שנבנתה מתוך שילוב ייחודי של חינוך דתי בילדותו (בגימנסיה "מגן דוד" בקישינב) והשכלה אקדמית במדעי הטבע. שמיר מציבה את הטור "הקלריקל הקטן" (זמן כתיבתו: ביוני 1944, בעקבות החזרת ספר תורה מקיבוץ שער הגולן לטבריה) כציר מרכזי להבנת עמדתו: פרדוקס ה"קלריקל": אלתרמן הופך את היוצרות. בעוד ההורים המרכסיסטים "החופשיים" רואים בבנם השואל שאלות קוסמולוגיות ופילוסופיות ("מי מוציא כוכבים?") "קלריקל" ו"פרובוקטור", אלתרמן מראה כי דווקא ההורים הם ה"קלריקלים" הקנאים והדוגמטיים. הם מנסים לסגור את הילד ב"אינקובטור" רעיוני ולבודד את הסב ("ישראל סבא") בצריף אטום, במעשה המזכיר את משפטי מוסקבה ואת האינקוויזיציה. ארמזים מקראיים ואלגוריה לאומית: הילד החקרן מדומה לאברהם אבינו בילדותו, המנפץ את פסלי נמרוד. ניתוץ הפסילים מציג את החקירה המדעית והאמונה באל ככוח משחרר. זיקה למחזה המאוחר "ימי אור האחרונים": שמיר מראה כיצד רעיונות הטור התפתחו במחזהו האחרון של אלתרמן, שבו מודה תרח בפני המלך אורנאמו כי עולם שאין בו אמונה הוא חלל ריק, וכי "אם רוצים להישען רואים פתאום שנשענים על פני תהום". שמיר מסכמת כי אלתרמן לא היה אפיקורס גמור או אתאיסט דוגמטי; כאיש מדע ואיש רוח, הוא זיהה את הסדר הקוסמי שמאחורי הכאוס, חזה את קריסת הקומוניזם ואת החזרה לדת, והזהיר מפני פגיעה במורשת ובקודשי האומה.

