המטעמים המוגשים על מגשי העניים
על המאמר
נראה שלא במקרה הלך קלפטר אל כרך נידח של שירי אלתרמן, שלא רבים מכירים אותו. מתוכו הוא בחר לִדלות לא את השירים המז'וריים, תרתי-משמע, אלא דווקא שני שירי-שוליים נוּגים על דמויות דלות ונידחות משולי החברה. הוא הזדהה כמדומה עם הגיבורים האנטי-הֶרואיים המתוארים בשני השירים הללו – עם מוכרת העוגות הזקֵנה ועם מוכר הפיסטוקים העלוב – "גיבורים" שבכוחותיהם הדלים מנסים להתגבר על מצוקות החיים ולהיטיב את גורלם. במקום לפשוט יד ולקבל נדבה מהזולת הם מגישים לזולת את מרכולתם על מגש או על טס כדי שהציבור יטעם ממטעמיהם (כמו המשוררים הנותנים לציבור את לִבָּם כתרומה ללא תמורה).
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח שני שירים מוקדמים של נתן אלתרמן מ-1934 – "מבלי להפריע" (מתוך סקיצות תל-אביביות) ו"חייו של יוחאי" (מתוך רגעים) – אשר הולחנו על ידי המוזיקאי יצחק קלפטר ונכללו באלבום יושב על הגדר (1982) עם אריק איינשטיין. שמיר מוכיחה כי בחירתו של קלפטר להתמקד דווקא בשירים נידחים אלה נובעת מהזדהות עמוקה עם הגיבורים האנטי-הרואיים, דלות החברה והשוליים (סבתא המוכרת עוגות ומוכר פיסטוקים אביון). המאמר מראה כיצד אלתרמן מעצב פרדוקס שבו דווקא הדלים והמזולזלים מושיטים את ידם ואת מרכולתם על מגש כדי לתת ולא לקחת, כטקסט קדם-סמלי ל"מגש הכסף" ול"אליפלט".
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את משיכתם המשותפת של נתן אלתרמן הצעיר ושל המוזיקאי יצחק קלפטר אל הדמויות העזובות משולי החברה. בשנת 1982 דלה קלפטר מתוך כרך רגעים שני שירים שנכתבו בשנת 1934 בעיתונות היומית (דבר והארץ), והעניק להם פרשנות מוזיקלית נוגה. שמיר מפרקת את המבנה והמסרים הרעיוניים בשני השירים: "מבלי להפריע": השיר מתאר סבתא זקנה וחיוורת העומדת בלילה על האספלט לצד גור כלבים נטוש ומנסה למכור עוגות. שמיר מראה כי השיר יונק מהאגדה "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן (אגב היפוך הגיל: זקן כילד) וממחזהו של גרהרט האופטמן האורגים ("במקומותינו יש בית דין"). השיר מטיח ביקורת סוציאלית וממסדית על אדישות עיריית תל אביב והקברניטים, ומזהיר מפני התעלמות ממצוקת העניים והיתומים. "חייו של יוחאי": השיר מתאר את יוחאי, בן חמישים רזה וחלוש, המהלך כחרש-אלם לקראת מותו האביון כשהוא נושא פיסטוקים על טס עגול. שמיר מזהה בשיר את מוטיב "הפילנתרופ האביון" – דמות דלה שדווקא היא מגישה מנחה ותרומה לציבור ללא תמורה. המוטיב הרומנטי-חסידי והמגש: שמיר ממפה את התפתחות מוטיב המגש והמנחה אצל אלתרמן: החל מיוחאי וממוכרת העוגות, דרך ההלך ב"פגישה לאין קץ" המביא "שקדים וצימוקים" מעוניו הרב, ועד ל"אליפלט" ולנער ונערה ב"מגש הכסף" המגישים את חייהם למען הכלל. שמיר מסכמת כי קלפטר ואלתרמן גילו אמפתיה נדירה ל"אחר" המוזנח, והפכו את דלות החומר לנעלה שבתרומות הרוח.

