טורו של אלתרמן “על אֵם הדרך” כשיר של panta rhei
על המאמר
אלתרמן הוא משורר ההופך בשיריו את כל הפָּרָמטרים של המציאוּת ויוצר בהם "עולם הפוך", כשם אחד מפּזמוני "המטאטא". הסטָטי הופך בהם לדינָמי, הפָּסיבי לאקטיבי, החי למלאכותי, וכן הלאה. בשיריו העץ דולק (תרתי-משמע) במנוסה, ואילו האדם ובעלי החיים מוצגים לא אחת כדמויות סטָטיות וקפואות כפֶסֶל. לפנינו פואטיקה של מטמורפוזות, המבוססת על היפוך היוצרות בכל רמות הטקסט – הן בלשון והן בעיצוב המציאוּת. לא אחת משובצים ביצירת אלתרמן מיני "שירי זִקית" (כגון "קפיצת הלוליין", "העלמה", "זִקנת החלפן", "בגד חמודות" ועוד), המעידים על יכולתה של המציאוּת להִשתנות ללא הרף, וכן על יכולתה של האמנות לחולל ללא הרף במציאוּת שינויים מפתיעים ומהירים. תכונה זו מתגלה גם במישור הזָ'נרי: לפנינו שירה של מהפּכים בלתי פוסקים ושל החלפת "מצבי צבירה", והיא בבחינת panta rhei [ = "הכול זורם"]. ביצירת אלתרמן, לסוגֶיהָ ולתקופותיה, שירים כאלה מתארים בדרך-כלל הן את השחקן והאמן-המבַצע והן את היהודי, המחליפים את דמותם ואת צורתם ללא הרף.
את תכונת panta rhei של יצירת אלתרמן נדגים לפי טורו "על אֵם הדרך" שאותו פרסם המשורר בערב פסח תש"ז, בתקופת ההעפּלה וערב הקמת המדינה. יש בו – כפי שנראה – מטעמו של שיר panta rhei. בטור זה ניתן למצוא את יסודות העץ, האש והמים ב"מצבי צבירה" שונים. העץ הנטוע בקרקע אמנם נכרת, אך בדור הבנים הוא הופך לתורֶן (שכמוהו כמקל הנדודים של היהודי הנודד), והתורן יביא את היהודי לארצו, שם יינטע העץ מחדש וייתן פרי. האש ששֹרפה את היהודי תצית את אש הנקמה ("כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, / עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!"), אך לא כדי לפצוע או להָמית את המרצחים, כי אם כדי לעבוד קשה ולהגיע להֶשֵּׂגים ראויים לִשמם.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את הטור "על אם הדרך", שפרסם נתן אלתרמן בערב פסח תש"ז (אפריל 1947) ב"הטור השביעי". שמיר מוכיחה כי הטור מושתת על פואטיקת המטמורפוזות והחליפות המהירות של "הכול זורם" (panta rhei). הטור יונק משירי-עם ביידיש ("על הדרך עומד עץ"), משירו של אליקום צונזר ("השושנה") ומעיבודו של איציק מאנגר, אך הופך את הסטטיות של העץ הגלותי לדינמיות: העץ הנכרת בגולה הופך לתורן של ספינת מעפילים המעפילה לארץ-ישראל, שבה יינטע מחדש. מבעד לתבנית שיר-ערש מצמרר, הטור מעצב קריאה ציונית לאקטיביזם ולעשייה.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה (מתוך ספרה רוצי, נוצה - אלתרמן בעקבות אירועי הזמן) מנתחת פרופ' זיוה שמיר את הטור "על אם הדרך", שפורסם בצל מאבק ההעפלה וסגירת שערי הארץ. שמיר מפרקת את המורכבות הז'אנרית, הספרותית וההיסטוריוסופית בטקסט: פואטיקת panta rhei והיפוך המציאות: יצירת אלתרמן מושתתת על פואטיקה של מטמורפוזות ("עולם הפוך") שבה הסטטי הופך לדינמי ומצבי הצבירה משתנים. העץ הנטוע והכפוף במזרח אירופה נכרת, אך הופך לתורן ספינה החותרת בים. האש השורפת הופכת לשוט ולנשק, והעץ האבל משירי העם הופך לעמוד תפילה ומזבח המבשר תהילה והתחדשות לאומית בארץ. דיאלוג עם שיר העם ביידיש ומאנגר: השיר יונק משיר העם "אויפן וועג שטייט א בוים", מ"השושנה" לצונזר, ומעיבודו המודרני של איציק מאנגר. בעוד שבשיר העם ובמאנגר האם מפצירה בבנה שלא לעזוב את הקן והעץ הסטטי, אלתרמן הופך את הסיטואציה: האם-האומה מספרת לבנה היתום שיר-ערש מצמרר על תפילת הסב ("פניו לירושלים") ועקדת האב אל העץ, כדי לשלוח אותו בספינה המעפילה אל החופים. ארמזים מקראיים ומסר אקטיביסטי: הצירוף "על אם הדרך" מציב את רחל אמנו המבכה על בניה, אך גם רומז לנבואת הזעם של יחזקאל ("עמד מלך בבל אל אם הדרך"). אלתרמן יוצר שיר-ערש הפוך: במקום להרדים את הילד, האם מהסה אותו ("הס, ילד") ודורשת ממנו עשייה וכיבוש. שמיר מסכמת כי הטור מבטא את שבירת המעגל הפסיבי של הגורל הגלותי, והמרתו בתחייה לאומית ובנטיעה מחודשת בארץ האבות.

