לילות פריז בקיץ – מבודלר ועד אלתרמן
בין המודרניזם הצרפתי למודרניזם הארצישראלי
על המאמר
בדיקה שהויה של לשון שירתו של אלתרמן מגלה, כי היא ממזגת בתוכה את תביעותיהם של מנסחי ההגות המודרניסטית, נציגי הזרמים השונים שקולם נשמע ברמה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגם שאין היא דבקה בעקביות אף לא באחת ממערכות-הציווּיים הללו, בשימושי הלשון שלו, כמו גם בתחומים פואטיים אחרים, הראה אלתרמן שעקרונות תאורטיים לחוד ומעשה לחוד: בשיריו (לפעמים אפילו באותו שיר עצמו) מתגלים סימני זיקה לאסכולות מודרניסטיות רבות, אף לכאלה שצררו זו את זו, ומאחר ששירתו משקפת עקרונות פואטיים סותרים, או סותרים-לכאורה, נמנעו אף חוקריו בדרך-כלל משיבוצו בזרם מן הזרמים המקובלים באמנות המודרנית.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמר מחקרי זה בוחן את מפת המודרניזם האירופי ואת זיקותיה העמוקות של שירת נתן אלתרמן (ובפרט בקובץ כוכבים בחוץ) אל השירה הסימבוליסטית הצרפתית, מבודלר ועד לאון ואלאד (Léon Valade). שמיר מוכיחה כי אלתרמן מיזג בין האינטרוספקציה והעמימות הסוגסטיבית של הסימבוליזם והאימאז'יזם לבין הגודש, ההיפרבולה והתזזית האקספרסיוניסטית והפוטוריסטית. דרך ניתוח השיר "ליל קיץ" והשוואתו המבנית והתמטית לבלדה "ליל פריז" (Nuit de Paris), מראה שמיר כיצד המיר אלתרמן את המודל הצרפתי ליצירה מורכבת שבה העיר היא מונטאז' אוקסימורוני של פריז הבוהמיינית ותל אביב הצעירה.
לקריאת תקציר מורחב
פרופ' זיוה שמיר מנתחת את מיקומו של אלתרמן במפת המודרניזם העולמי ואת הפואטיקה האורבנית שלו:
מיקום אלתרמן במפת המודרניזם העולמי:
בין הזרמים המודרניסטיים: שמיר דוחה את ניסיונו הבלעדי של בנימין הרשב לסווג את אלתרמן כאימאז'יסט. שירת אלתרמן ממזגת עקרונות סותרים: הבלגה, עמימות ואיפוק סימבוליסטי/אימאז'יסטי בצד היפרבולות, גודש, פוליפוניה ואלמנטים אקספרסיוניסטיים ופוטוריסטיים.
התפתחות המודרניזם הצרפתי: ראשית המודרנה ננעצה בסימבוליזם הצרפתי (בודלר, ורלן, מלארמה), שהמיר את ההיגד הלוגי בעמימות אבוקטיבית, בסינסתזה וב"מאגיה של המילים". בניגוד למודרניזם האנגלו-אמריקני (אליוט, פאונד) שהתבסס על תחביר מרוסק וריתמוס חופשי, המודרניזם הצרפתי-רוסו-עברי (שלונסקי, אלתרמן, רודנבאך, ורהארן) שמר על סדירות פרוזודית וחריזה קבועה, אך שבר את ההרמוניה דרך אוקסימורון, זאוגמה והזרה.
זיקת "ליל קיץ" לשיר "ליל פריז" ללאון ואלאד:
ניתוח השיר "ליל קיץ": השיר ענוב סביב פרדוקס עמוק הממזג רוע וזדון (סכין בעין החתולים, צליפת מגלב) עם רוך ונועם סנטימנטלי ("כוכבים בחיתולים").
השוואה לואלאד (Léon Valade): ואלאד מעמיד ב"Nuit de Paris" את הפיליסטרים השבעים העולים על יצועם מול המשוררים, השתיינים והמשוגעים המהלכים בליל הקיץ. אלתרמן אימץ את הדיכוטומיה אך שכלל אותה: הלילה מכיל את תום הילדות והתשוקה הרומנטית לצד עריצות, אלימות וניוון.
עיני הזהב של העיר: בשני השירים מופיע מוטיב עיני הזהב של העיר בלילה – אצל ואלאד ככוכבים ואצל אלתרמן כחלונות הבתים המוארים של העיר המתאידה בתמרות אבן.
הנוף האורבני המרובד: העיר בכוכבים בחוץ אינה פריז לבדה ואינה תל אביב לבדה, אלא היבריד אוקסימורוני. אלתרמן הלביש את הלוואנט החם והמאובק בציוריות אירופית, והפך את התאטרון, הפונדק והחזיון האורבני לקטגוריה ארכיטיפית הפתוחה לקריאות רפרנציאליות וקוסמיות כאחד.

