נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה לרשימת המאמרים

מסעו של אלתרמן לביזנטיון

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

המאמר מנסה לעקוב אחרי הלוך הרוחות ששרר בחיי אלתרמן - במישור האישי, הלאומי והגלובלי - לאחר פרסום ספר שיריו "עיר היונה" (1957). דברי זך בגנות אלתרמן מוצגים כאן לא כ"יריית הפתיחה" של המרד האנטי-אלתרמני, אלא כ"אקורד הסיום" שלו (לאחר סדרת מאמרים של יריבי אלתרמן מה"ימין" הרוויזיוניסטי).

אלתרמן, וכמוהו גם לאה גולדברג שלא ניצלה מאחיזת ידם המכאיבה והמזלזלת של הצעירים, ניסה לקרוא ולהבין את השירה האנגלו-אמריקנית, מקור ההשראה לזך ולחבריו, שהפואטיקה שלה החליפה בתקופת "המלחמה הקרה" את הפואטיקה הצרפתית-רוסית של אלתרמן וחבריו. המאמר מראה את רישומו של שירו הנודע של ויליאם באטלר ייטס "Sailing to Byzantium" על "חגיגת קיץ" - קובץ שיריו האחרון של אלתרמן משנת 1965. אלתרמן לגלג כאן על זך ועל יריביו הצעירים, כשם שלגלג עליהם ועל הערכים הפואטיים והפוליטיים שמנחים אותם גם במחזהו "פונדק הרוחות" (1962).

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את ספרו המאוחר של נתן אלתרמן חגיגת קיץ (1965) כמענה מורכב, אירוני והיסטוריוסופי למרד של נתן זך ולמתקפות חוגי "לקראת". שמיר מוכיחה כי אלתרמן ניהל דיאלוג סמוי ועמוק עם שירו של המשורר האירי המזדקן ו. ב. ייטס, "המסע לביזנטיון" (Sailing to Byzantium). דרך העתקת זירת העלילה לתל אביב המודרנית המכונה "סטמבול" (איסטנבול/קונסטנטינופול/ביזנטיון), יוצר אלתרמן פואטיקה של דמיסטיפיקציה, המגנה על האמנות המחושבת, המורכבות הלאומית ואוצרות המורשת המסורתית (סיפור הגביע) מול המינימליזם, האמריקניזציה והאגוצנטריות של דור המדינה.

לקריאת תקציר מורחב

במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את הרקע הפוליטי, הספרותי והפואטי של הופעת הספר חגיגת קיץ (1965) ומחזותיו המאוחרים של אלתרמן (פונדק הרוחות, כנרת, כנרת, המסכה האחרונה). שמיר מפרקת את הרבדים המרכזיים של המאמר: הקשר המתקפה והשינוי הגלובלי: המרד של נתן זך ב-1959 לא היה חלוץ, אלא "אקורד סיום" לשורה של התקפות מימין ("כנענים", רטוש, עוזי, מרדכי שלו) וממשמאל (קורצווייל ושלונסקי). שמיר מראה כי המעבר משירי כוכבים בחוץ ועיר היונה אל המודרניזם של זך חפף את ההתרחקות מברית המועצות והתרבות הרוסית, ואת תהליכי האמריקניזציה והאינדיווידואליזם של "דור האספרסו". אלתרמן הגיב לכך בפזמון "אליפלט" (1959), המציב דמות גלותית ואלטרואיסטית מול האגוצנטריות הסרטרית של זך. הדיאלוג עם ייטס והמסע לביזנטיון: שמיר מוכיחה כי אלתרמן נכנס בחגיגת קיץ ל"מגרש" האנגלו-אמריקני של יריביו וביצע דיאלוג עם השיר "המסע לביזנטיון" מאת ו. ב. ייטס. תל אביב הופכת ל"סטמבול" (ביזנטיון) – עיר מפגש בין מזרח למערב. כמו ייטס, המפאר את האמנות המחושבת (artifice) של הציפור המוזהבת מול חלופיות היצרים, אלתרמן מציב את הגביע המוזהב (סמל המורשת היהודית שצבי-תשובה מנסה להציל מידי הקופאי השיכור) מול המינימליזם והזלזול בעבר. הסאטירה על המינימליזם: בפונדק הרוחות ובחגיגת קיץ הגחיך אלתרמן את המושגים הלועזיים ("אנדרסטייטמנט", "נוכחות ההעדר", "הערמטיזציה") ואת הכתיבה בסימני פיסוק בלבד, תוך שהוא עורך דמיסטיפיקציה לתמונותיו המוקדמות מכוכבים בחוץ. שמיר מסכמת כי אלתרמן הפגין עליונות פואטית כשהציב אמנות נצחית, מורכבת ומחויבת לעם מול האופנות החולפות של זמנו.

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: מסעו של אלתרמן לביזנטיון (AMR000483)