שָׁם לוהט יָרֵחַ כנשיקת טבחת – האוקסימורון על-פי אלתרמן
על המאמר
בעקבות הֶכֵּרותו של אלתרמן עם השירה המודרניסטית בצרפתית וברוסית ובעקבות שירת שלונסקי ראה גם הוא ביצירה האמנותית כעין מקבילית כוחות של ניגודים בּינָריים, עזים וקיצוניים, שאותם נהג להצמיד באופן "צורם" ו"בוטה" בצירופי הלשון שלו. האופי האוקסימורוני של יצירתו מתבטא כאמור לא ביחידות הקטנות של הטקסט בלבד, אלא גם בתבניותיו הגדולות. באופן מיוחד הוא מתבטא באופן שבּוֹ יצר אלתרמן ליריקה אֶסתטיציסטית, המנותקת כביכול ממגבלות הזמן והמקום, בצד שירה לאומית ולוֹקָלית המתעדת את המציאוּת המתהווה. בין שתי חטיבות מנוגדות ניצב כביכול חיץ גבוה, אך עיון שהוי מגלה שהאקטואליה חִלחֲלה לתוך השירה ה"קנונית", בעוד שבשירים הז'ורנליסטיים מתגלות לא פעם שורות פיוטיות השייכות כביכול לשירי כוכבים בחוץ. האופי האוקסימוֹרוֹני של שירתו אִפשר לו, למשל, להצמיד את היופי המנוּכּר של בירות המערב (ובמיוחד את יופיה של פריז, על כיכרותיה, מִגדליה, גשריה והאנדרטות שעליהם) ואת היפוכה של האסתטיקה המערבית: את הכיעור והעקמומיות של ההוויה הגטואית המזרח אירופית, שיש בה, חרף כיעורה, מין חינניוּת סמויה ומין חמימות פמיליארית נוגעת ללב. ולחלופין, שיריו הצמידו לא פעם את חומתה העתיקה של העיר האירופית הביניימית, שפָּטינה של יושן מכסה את אבניה הקרות והאפורות, עם ניחוחם הטרי של בתי תל-אביב לִבני הכתלים שהלכו אז ונבנו באור התכלת העזה על חולות הזהב.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את הפואטיקה האוקסימורונית של נתן אלתרמן, כפי שהיא מתגלגלת בספרו עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן (2021). שמיר מוכיחה כי האוקסימורון ("יניב-ניגודים") אצל אלתרמן איננו קישוט לשוני בלבד, אלא תפיסת עולם ואמצעי מבני עמוק המבטא מבוכה, אובדן כיוונים והתרחשות קונפליקטואלית בצירופי מיקרו ומקרו-טקסט. דרך ניתוח מעמיק של השיר "פגישה לאין קץ", המאמר מציג את תופעת "האשכול האוקסימורוני" הייחודית לאלתרמן – הצטברות מרוכזת של ניגודים החופפים ומעשירים זה את זה (ירח לוהט, נשיקת טבחת, שקמה כמטפחת, רציף עבדים, צימוקים ושקדים).
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה (המהווה פרק מתוך ספרה עד קצווי העברית) מנתחת פרופ' זיוה שמיר את מרכזיותה של פיגורת האוקסימורון ביצירת אלתרמן. שמיר מפרקת את הרבדים ההיסטוריים, הפואטיים והטקסטואליים במאמר: מקורות הפואטיקה וההקשר ההיסטורי: האוקסימורון הבינארי ("המת החי", "דומייה שורקת", "מחשכיך הלבנים") הגיע לאלתרמן ולבני אסכולת שלונסקי ("חבורת יחדיו") דרך המודרניזם הצרפתי (בודלר, רמבו) והרוסי (פסטרנק, מנדלשטם). פיגורה זו שיקפה את ניכור העיר הגדולה ואת העולם השסוע שבין שתי מלחמות העולם. בשונה מלשון ההמעטה האנגלו-אמריקנית של דור המדינה, המודרניזם הצרפתי-רוסי התאפיין בהיפרבולה ועוצמה אקספרסיבית. תופעת "האשכול האוקסימורוני": שמיר מחדשת מונח מחקרי – "אשכול אוקסימורוני" – המציין מקבץ מרוכז של ניגודים החופפים זה את זה ליצירת אקורד מוזיקלי ומשמעות הרב-מערכתית. ניתוח השיר "פגישה לאין קץ": המאמר מפרק את האשכולות האוקסימורוניים בשיר: תיאור הירח והטבחת: הדימוי "שם לוהט ירח כנשיקת טבחת" ממזג בין אור הירח הקר ללהט, ובין הרום האריסטוקרטי לשפלות הווולגרית של המשרתת במטבח (ברמיזה למשפט המלך בשמואל א'). השקמה והרקיע: ענף השקמה המופל כמטפחת אריסטוקרטית מעומת עם הרקיע הלח המרעים שיעול, בהלחמה בין מטפחת מלמלה לבין ממחטת כיח. ההלך והתשורה: ההלך הנווד מציע לעוללי הגבירה הנישאה "צימוקים ושקדים" – תשורה עממית מחדר הילדים היהודי בגולה, המהווה תחליף יבש ומצומק לפירות ארץ ישראל ולטבע. הרחוב הלוחם: הצירוף "רחוב לוחם שותת שקיעות של פטל" מחבר בין שדה התבואה לשדה הקרב והקטל. שמיר מסכמת כי העיר בשירת אלתרמן היא התבל, המדינה ועולם האמנות, והעיצוב האוקסימורוני מעניק ליצירתו עומק א-מימטי וחידתי הנותר נצחי.

