נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה לרשימת המאמרים

״ושֵם השֵנית … ״ – צִלהּ של צילה ביצירת נתן אלתרמן

עקבות אהובתו, התלבטותו, חרטתו וצערו של המשורר

לקריאת המאמר המלא

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמר מחקרי זה חושף את השתקפותה המוצפנת של הציירת צילה בינדר – אהובתו של נתן אלתרמן במשך כשלושים שנה – ביצירתו הפיוטית והדרמטית. שמיר מראה כי בניגוד לחיים הגלויים בבוהמה התל-אביבית, אלתרמן כיסה את "צלה של צילה" בשבעה צעיפים. המאמר מנתח את הארמזים לסיפור למך ושתי נשותיו (עדה וצילה) בבראשית, את תמונת "שתי הנשים" ("אשת חוק ואשת חיק") במחזות פונדק הרוחות, כנרת, כנרת, ימי אור האחרונים ואסתר המלכה, ואת הדיאלוגים המוצפנים בשירים "שקר החן", "צריך לצלצל פעמיים", "אם תלכי אחרי" ו"על הסף".

לקריאת תקציר מורחב

פרופ' זיוה שמיר מנתחת את הרובד הביוגרפי, המיתי והדרמטי של יחסי אלתרמן, רעייתו רחל מרכוס ואהובתו צילה בינדר:

הרובד המיתי – למך ושתי נשותיו:

"שם האחת... ושם השנית": השם "צילה" מתקשר ישירות לפסוק בספר בראשית (ד, יט) על למך שלקח שתי נשים: "שם האחת עדה ושם השנית צילה". אלתרמן העניק כותרת זו לישראל זמורה לקובץ לזכר רעייתו עדה, תוך מודעות לסיפא הביוגרפית. לפי מדרש בראשית רבה, אחת הנשים נועדה לפרייה ורבייה (עדה / רחל מרכוס) והשנייה לתשמיש ולנוי (צילה).

דמות קין ולמך: אלתרמן הושפע מסיפור קין ובניו (תובל קין ויובל) שממזגים את בוני העיר, החקלאות והאמנות, והשתמש בטיפוס ה-alazon (למך המתפאר והנבוך מול נשותיו) גם בפזמונים ובשירת הילדים של ביאליק ("שתי בנות").

ההשתקפות ביצירה הדרמטית והפיוטית:

פונדק הרוחות (1962): הטרגדיה של חננאל האמן, המתלבט בין נעמי המקריבה (רחל מרכוס) לבין הפונדקית (צילה בינדר), משקפת את רגשות האשם של אלתרמן. דברי נעמי ("לשמוע את צעדיו באים") מתכתבים עם אורח חייה של צילה, שחיכתה בדירתה הפתוחה לצלצול הפעמון ולא אירחה חברות שמא יבוא.

השירים והפזמונים:

"שקר החן" (חגיגת קיץ): ניגוד בין "האש המבשלת" (הרעיה הביתית) לבין "אחותה ברק" (האהובה היפה אך הלא-מזינה).

"צריך לצלצל פעמיים": מונולוג של התופרת הבודדה הממתינה בחדרה הפתוח לגבר הנכנס "בינתיים", ומבטיחה שאין צורך לבקש סליחה.

"שיר שלוש התשובות" ("אם תלכי אחרי") ו"על הסף": נכונותה של האישה לסבול הכול מתוך אהבה ("כוח יש לי"), וההבנה כי דווקא הקשר הלא-ממוסדת ("מה שכתוב על המים") הוא שלא יופר לעולם.

הצוואה והסיום הביוגרפי: אלתרמן, שעמד מול המוות, ביקש בצוואתו מ-15 במרץ 1970 להפריש רבע מתמלוגי ספריו לצילה בינדר ("היא ויתרה למעני על הרבה יותר מזה"). המחזה האחרון ימי אור האחרונים והפזמון "על הסף" מסכמים את תחושת החרטה והתפייסות מול שתי הנשים של חייו.

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: ״ושֵם השֵנית … ״ – צִלהּ של צילה ביצירת נתן אלתרמן (AMR000519)