רגע אחד שקט בבקשה: נתן זך מול נתן אלתרמן
על המאמר
כאשר ייכתבו תולדותיה של השירה העברית בדורות האחרונים ייוחס בהן, בוודאי, משקל רב לרגע דרמטי אחד, שהתרחש בתחילת קיץ 1959. הכוונה לפרסום מאמרו של נתן זך 'הרהורים על שירת אלתרמן' בכתב-העת 'עכשיו' שאך זה נוסד. על אף כותרתו המצטנעת היה זה מאמר חריף ביותר בטיעוניו ובסגנונו. מטרתו הבלתי מוצהרת אבל גם הבלתי מוסתרת הייתה לא רק לערער על עיקרי עולמו השירי של המשורר העברי החזק והנערץ ביותר באותה העת, אלא לבצע לא פחות ממעשה של רצח מלך ספרותי. זאת כשלב הכרחי בפילוס הדרך לפואטיקה חדשה, לטעם חדש, לקנון ספרותי חדש ולדור חדש של משוררים שבלבם ובראשם נתן זך עצמו.
מאמרו של זך, והדברים ידועים היטב, עסק לכאורה בראש ובראשונה בהיבטים של צורה, ריתמוס ולשון בשירתו של אלתרמן. נטען בו ששירה זו מבוססת על סימטריה חדגונית של בתים שקולים ומדודים, ועל משקל מֵכָני נטול רוח חיים שכל כולו מלאכותיות מהוקצעת ועקרה. לשונה של שירת אלתרמן ארכאית, התריס זך, והאימאז'ים שלה הם ג'סטות תיאטרליות ספק דקורטיביות ספק מוקיוניות. הנופים המצוירים בה אינם מוחשיים ואינם אותנטיים, הסיטואציות אינן ריאליות ואינן קונקרטיות. הדמויות המהלכות בשירה זו הן סמלים או מונומנטים ולא בני אדם חיים. הצבעוניות שלה מסוגננת מדי, הליטוש שלה מושלם מדי, הדיבור בה שכלתני או פתטי מדי ותהום מפרידה בינו לבין דיבור אנושי חי. אולם התיאור העוין של סגולות הצורה בשירת אלתרמן הוא רק מבוא ללב העניין. בעיקרו של דבר טען זך, שליקויים אלה מעידים על פגם עמוק בהרבה, על נכות רגשית יסודית באישיות הניצבת מאחורי השירים, כלומר באלתרמן עצמו. מי שכתב את 'כוכבים בחוץ' ואת 'עיר היונה', קבע זך, הוא אדם היודע לנסח אך אינו יודע להרגיש, אינו מסוגל לחוות חוויה לירית אותנטית ולחוש בני אדם כדמויות ממשיות. דומה כי המשפט החד והפוצע ביותר במאמר הוא: 'לאט-לאט מגיעים אנו למסקנה, כי אצל רב-מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר-מה יסודי ביותר כמשורר – פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך'. לשם המחשה הביא זך את השיר 'הנה תמו יום קרב וערבו' מתוך 'עיר היונה', המתאר את תבוסת שאול במלחמתו בפלשתים ומציג אם עברייה שבנה הפליט מן הקרב נופל פצוע לרגליה. בעודו מוטל לפניה על סף הבית ודמו שותת היא אומרת: 'דָּם אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס/ אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם/ אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס'. איזו מין אם היא זו, שואל זך, המוצאת לנכון לשאת נאום גבורה פטריוטי לפני שעולה בדעתה לחבוש את פצעו של בנה?
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
אבנר הולצמן בוחן מחדש את העימות בין נתן זך לנתן אלתרמן, שהתגבש במאמר ‘הרהורים על שירת אלתרמן’ מ־1959. הוא מפריד בין הטענות האסתטיות, האישיות והפוליטיות של זך, וממקם אותן במעבר מן השירה הלאומית והממלכתית אל שירת היחיד, החולין והדיבור השקט של דור המדינה. עם זאת, הולצמן מערער על הסיפור הפשוט שלפיו ‘נוסח זך’ החליף את ‘נוסח אלתרמן’: משוררי התקופה היו מגוונים ועצמאיים, והפואטיקה החדשה השפיעה גם על הוותיקים, ובהם אלתרמן ב‘חגיגת קיץ’. לבסוף הוא מתאר את יחס זך לאלתרמן כקשר אדיפלי ממושך של הערצה, מרד, אשמה וגעגוע, המגיע לשיאו בפואמה ‘עם אלתרמן בחולות’.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר נפתח בפרסום ‘הרהורים על שירת אלתרמן’ ב‘עכשיו’ בשנת 1959, המתואר כמעשה מכוון של ‘רצח מלך’ ספרותי. זך תקף את הסימטריה, המשקל, הלשון הארכאית, התיאטרליות והיעדר הקונקרטיות בשירת אלתרמן, אך הולצמן מדגיש כי מאחורי טענות הצורה עמדו האשמות חמורות יותר: נכות רגשית של המשורר והזדהות עם האקלים הלאומי והממלכתי. השיר ‘הנה תמו יום קרב וערבו’ משמש לזך ראיה לכך שהדמות האנושית מוכפפת לנאום הפטריוטי. הולצמן קושר את ההתקפה להופעת ‘עיר היונה’, אפוס ציוני של מלחמת העצמאות וכינון המדינה, בזמן שהספרות הצעירה ביקשה חיי חולין, אינטימיות ודיבור חרישי; כנגד הקול הציבורי ניצבת פתיחת ‘רגע אחד’ של זך. זך קידם את המהפכה בשישה ערוצים: מתקפה על הנוסח השליט, מאמרים מניפסטיים, יצירת קנון עברי חלופי, הפניית המבט למודרניזם האנגלוסקסי והגרמני, ייסוד ‘יוכני’, ובעיקר שירתו שלו. אולם בחלק השני הולצמן מפרק את התיאור ההיסטוריוגרפי החד־קווי. דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי ודוד אבידן, וכן משוררי הדור הבא, אינם מתיישרים לפי נוסח אחד; מאפייני ‘האקלים הסגנוני’ מתאימים במלואם כמעט רק לזך. השפעתו ניכרה בחקיינים משניים, אך גם בתגובה היצירתית של המשוררים הוותיקים: ‘חגיגת קיץ’ של אלתרמן מוצגת כמפגן מודרניסטי, מגוון ופרודי וכמענה סמוי לביקורת; לאה גולדברג, שלונסקי ורטוש חידשו גם הם את סגנונם. מכאן המסקנה שמפת השירה מכילה מוקדים מקבילים, לא החלפה פשוטה של שליט אחד באחר. החלק האחרון עובר מן ההיסטוריה הספרותית ליחס האישי. בעזרת מודל ‘חרדת ההשפעה’ של הרולד בלום מוצג זך כמשורר חזק הנאבק באב ספרותי מכשף ומאיים. כבר ב‘תרנגולי־של־שוקולד’ ניכרות גם השפעת אלתרמן וגם ההיחלצות ממנה. המאבק היה תל־אביבי ואינטימי, התנהל בין בתים, מערכות ובתי קפה, והוסיף להדהד בשירי זך. לאחר מות אלתרמן התרכך הפולמוס והפך לגעגוע. ב‘עם אלתרמן בחולות’ זך מעלה את אלתרמן מן המתים ומנסה להגיע לפיוס; אך הדיאלוג האירוני אינו מעניק סליחה. באמצעות ‘האם השלישית’ נהפך אלתרמן עצמו למת החי ההולך בשדות, וכדור העופרת של 1959 מוסיף לכאוב לשני הצדדים. השיר המאוחר ‘לנתן א.’ מעיד שגם לאחר מכן נותר אצל זך צורך מפורש בהתנצלות ובכפרה.

