מחזה מקורי
שלמה המלך ושלמי הסנדלר
12 בספטמבר 1964
על המחזה והפקת 1964
מחזאי: נתן אלתרמן
תיאטרון: התיאטרון הקאמרי
מקום הבכורה: תל אביב
במאי: שמואל בונים
מוזיקה: סשה ארגוב
תפאורה: אריה נבון
כוריאוגרפיה: אנה סוקולוב
שחקנים:
אילי גורליצקי; יונה עטרי; רחל אטאס; עדנה פלידל; זאב רווח; אלברט כהן; אברהם חלפי; משה חורגל; שמעון סיאני; אסתר גרינברג
תקציר
„שלמה המלך ושלמי הסנדלר” הוא קומדיה מוזיקלית שבמרכזה חילופי זהויות בין שלמה המלך לבין שלמי הסנדלר. ראשיתו במחזה מאת סמי גרונמן, שאלתרמן תרגם ועיבד לתיאטרון אהל בראשית שנות הארבעים. לקראת הפקת הקאמרי ב־1964 שב אלתרמן אל החומר, עיצב מחדש את הנוסח העברי, הרחיב את העלילה וכתב ארבעה־עשר פזמונים. בלחניו של סשה ארגוב ובבימויו של שמואל בונים נעשה המחזה למחזה־זמר עברי שבו הטקסט, המוזיקה והמשחק פועלים יחד. במרכז העלילה עומד המפגש בין מלך לסנדלר והאפשרות להחליף, ולו לזמן־מה, מעמד וזהות; מן המהלך הקומי צומחים משחקי לשון, עימותים בין עולם המלכות לעולם הרחוב ופזמונים שהם חלק מרכזי מן המחזה.

הגרסה המוקדמת — 1943
מחזה מאת: סמי גרונמן
תרגום ועיבוד: נתן אלתרמן
תיאטרון: תיאטרון אהל
בכורה: 7 בינואר 1943
מקום: תל אביב
במאי: משה הלוי
פזמונים במחזה
חומרים על המחזה
מאמרים
- מול תגמול מחיאות כפיים — דבורה גילולה
- אלתרמן והמחזמר העברי הראשון – “התכתבות” עם ביאליק — זיוה שמיר
- למה לא הזכירו אותי — תמר אבידר — עוסק ביצירה
- כל העולם במה — חוה נובק — עוסק ביצירה
- שלמה המלך ושלמי הסנדלר, חגיגת קיץ ורגעים — שמואל בונים — עוסק ביצירה
- בכורת “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” בקאמרי — יעל גרינפטר — עוסק ביצירה
ביקורות וכתבות מן התקופה
לאה גולדברג — דבר, 15 בינואר 1943 (על המחזה משנת 1943)
משמזדמנים יחד חכמת חיים, ידיעת־חכמה והלצה שנונה, אין כל חשש שהמחזה לא יצליח. ומכיון שכל שלושה הדברים הללו הם מתכונותיו של ס. גרונמן מחבר המחזה, הרי לא יצא שכרנו בהפסדנו כשבאנו אל התיאטרון לראות את המחזה החדש שלו. יש במחזה כל הדרוש לתיאטרון, אם כי לא תמיד הנהו בגדר שירה. אבל מה שדרוש לשחקן ולצופה במשחק יש ויש בו במידה גדושה.
ההמצאה איננה חדשה ואינה מתימרת להיות חדשה. ישנם דברים בדוקים מימיו של פלאוטוס ועד ימינו העלולים תמיד לגרות את הצחוק אף לעודד אסוציאציות שהן קרובות לזמן. המלח הטוב של הבדיחה, הזרוע כמעט בכל שורה שמר היטב על טעמה של אגדה נושנה והוא ערב לחיך. ישנן כמה וכמה סצינות וביחוד הסצינה של קנאת הסנדלר־המלך, לעצמו, שהשעשוע אשר בה עולה למדרגה גבוהה מאד. קיצורו של דבר – יש בכל הענין משהו משיב נפש, מבדח ונעים מאוד, ולא כמעט סייע להרגשה זו תרגומו המבריק של נ. אלתרמן שלא חס על משחקי־מלים, הלצות עבריות מקוריות, וידע להלביש את האפוריזם בצורת חרוז שנון הקולע אל המטרה.
מעצם הדברים שנאמרו כאן מסתבר, כי במחזה אשרר כזה חשובה מאד צלילות הדיבור של המשחקים. ולצערנו יש לומר שמחוץ לשנים־שלושה, - בעיקר לצחובל אשר שיחק את התפקיד הראשי, - היו לעתים חצאי־פסוקים מובלעים על הבמה, עד כדי חוסר אפשרות להבין את האמור, ולפיכך סצינות רבות, שכוחן לא בפעולה ועלילה, אלא בהחלצה הנאמרת, הלכו לאבוד. כמובן, יש סיבה לדבר: למשחקי הבמה העברית אין עוד אסכולה של דיבור קצוב־ריתמי. ייתכן כי הדברים כרוכים בעובדה כי התחלני תיכף ומיד מן התיאטרון המודרני, וכי הרפרטואר הקלאסי שלנו דל עד כדי להבהיל. איזה שחקן רוסי רציני לא השקיע כוחות בדיבור השירי, בקומדיה של גריבויאֶדוב, בטרגדיה של פושקין? מי משחקני גרמניה לא נאבק עם הלשון הקצובה של שילר? []קורנו ורסין בצרפת? ואיזה שחקן בעולם לא עמד בפני הפרובלימה החמורה כיצד מדברים את שכספיר, שהקהל יחוש בהבדל שבין הדיבור הזה ובין הלשון הפרזאית ואף על פי כן יקלוט כל מלה ומלה. היו תיאטראות באירופה אשר עצם כוחם היה בדיבור בלשון, שיצרו שיטה מיוחדת להם לאמירת דברי שירה. ומן הכבד הזה היה נקל לעבור אל הקל יותר, אל אותם הפסוקים הקצובים והמתחרזים שבקומידיה מודרנית, מרוסטאן ועד ימינו, שלא הצריכה מאמץ של התחיות כזאת, אבל דרשה מהמשחק את כל היכולת הטכנית שלו. אצלנו, משמתחילים המשחקים לשחק משהו הכתוב בשורות קצרות, הרי נדמה לנו כי נמצאים הם במצבו של הגבור המוליאֶרי, אשר אך זה עתה נסתבר לו במקרה כי כל חייו היה מדבר בפרוזה.
ייחדתי את הדיבור על כך, לפי שהיה הפעם הדבר בולט ופגם להציגה, שהיתה יפה בדרך כלל. משה הלוי השקיע בה הרבה מכשרונו להציג ולהבליט את הפעולה התיאטרונית. המיזאנסצינות – ביחוד בשעת המשפט ובשוק בנויות בחכמה רבה, ונאה מאד ההמצאה הבימויית של המסך הנפתח קמעא בשעה שהמלך והסנדלר מחליפים את בגדיהם. ישנה גם עליה בקצב מן התמונה הראשונה לבאות אחריה. אך לפרקים קצב מואט יתר על המידה ובהתחלה, מהמת אותו הליקוי בדיבור אשר עמדתי עליו, מחכה הקהל שעה ארוכה עד אשר "תזוז" הפעולה. לא קל גם להשלים עם הזמרה המסיימת ומסכמת את האמור כמעט בכל תמונה. אמנם ההמצאה כשהיא לעצמה מלאת חן, אך המעבר אליה – אין בו לא מן ההפתעה התיאטרונית הנאה ולא מן "היוצא מן הדברים" באופן ישר. אמנם כאן, כנראה, יש לראות את הקושי העיקרי במוסיקה של ע. פוגצ'וב שלא היה בה הפעם די חן וקלות הנדרשים להעלאת הלך־הנפש שבקומידיה.
אף לסיומו של כל המחזה כולו, לא נמצא פתרון הולם. העלילה כשהא לעצמה נסתיימה כבר בראשית המערכת האחרונה ואחריה הולכים הדברים ונמשכים בלי שיהא הכרח בהם. ואולם, אפשר לפעמים בתיאטרון גם בלי הכרח הגיוני של ממש, אם בא במקומו גיוון תיאטרוני של ממש. על כל פינים יש הרגשה, כי אפשר לתקן את הדבר הזה. וכי ה"אוהל" יוכל לעשות זאת על נקלה.
בתפקיד הראשי – כלומר בשני התפיקידם הראשיים – מופיע ש. צוויבל. שתי תכונות הפעם למשחקו ושתיהן לטובה: הדביור הברור שכבר הזכרנוהו ושמחת־המשחק הנמסרת גם לקהל. ביחוד מצליח הוא בתפקיד "סנדלר כי ימלוך", ואם כי פה ושם יש ההפרזה בקול ובתנועה, הרי בכדרך כלל מנצל הוא נצל היטב את האֶפאֶקט הקומי, יוצר דמות שהיא מזינה יפה של רשלנות שבורה וערמומיות עממית. בתפקיד לשמה המלך הוא מיושב, רציני, עצור אבל חסר לו משהו מהדרת־פנים מלכותית, ויתכן כי האשמה כאן במעברים המהירים מדי שהוטלו עליו מטעם המחבר. אבל יש לזקוף לזכותו הגדולה, כי מרגישים אנו על אף הלבוש האחיד כי לפנינו שני אנשים.
דמות נאה מאד וביחוד בהופעעתה הראשונה ייצבה הפעם ח. סנקובסקי בתפקיד נעמה אשת הסנדלר. היתה חננית, קלת תנועה, עליזה. לא התבישה בהשפעעה הקומית של תנועה לא מהוקצעת ובזאת רכשה את הסימפטיה של הקהל.
לאה דגנית – שיחקה את בת־שבע, האם. משחקה היה שקט וניכר היה שקבעה לעצמה מסגרת נאה, אך משהו בטון הדברים היה מאונס במקצת, ובעצם הדגשת הגוונים הדקים שבדקים טושטש הגוון היסודי של אשה אשר נסיון החיים לימדה חכמה ותוקף.
נופרית אשתו המצרית של המלך, צריכה ליצג את הקלות הלא יהודית שבמחזה. משחקת אותה ל. שלונסקי נגשת היא לתפקיד גישה נכונה – קלות־דעת וגנדרנות שאינה מחייבת הרה. ואולם הדמות אינה חיה חיים של ממש ויש הרגשה כי התפקיד אינו ב"קו" של המשחקת.
בתפקידים הקטנים יותר יש לציין את ברבן בתפקידו של הצידוני. בעיקר בולט דיבורו הדלול מאד והקצוב ובכלל הדמות המופיעה כדרך־אגב מרתקת את תשומת הלב.
מלבד המשחקים שמנינו לעיל השתתפו בהצגה ח. שיינטל, ד. ארזי, י. כנעני, ד. פוגלסון, י. שחורי, זרובבל ושתי תלמידות הסטודיה של ה"אוהל" ח. פיין וש. שפירא.
התפאורות מעשה ידיה של ג'ניה ברגר נעימות מאד לעין, באותו צעצוע נאה הן מקשטות את הבמה. האגדה המזרחית מלבבת את הציירת אך לפרקים פוסחת היא על שתי הסעיפים: אם בתמונה הראשונה אין הסגנון כפוף למערכת דברים ממשיים והוא כולו אגדה על כל Licentia-poetica שבה, הרי בתמונת השוק לפנינו ירושלים נאטוראליסטית כמעט. אף על פי כן הבמה עושה רושם טוב על הצופה.
ובדרך כלל, אם לגשת לענין בלי פרטנסיות יתרות, הגיש האוהל לקהל מנחה נאה: ערב נעים ומשעשע.

