← חזרה למאמר „דרכי השימוש של אלתרמן במוטיבים בעלי פוטנציאל של קיטש”
כוכבים בחוץ
על המאמר
הראָיה החותכת ביותר לכשלונה של הביקורת היא, שלעולם אין מבקר בא־בימים מסוגל להכיר בכשרונות צעירים – אם הם חדשים. כלומר: אם אין הם ממשיכים את סגנון־האסכולה המקובל על המבקר. יש לי ארבעה מכתבים מאת דויד פרישמן, המוכיחים בעליל, איך התאמץ בכל רצונו הטוב להדפיס את שירַי (שירי־המלחמה), שהוא עצמו דרשם ממני וגם שלח לי את שכר־הסופרים בעדם במלוא־לב (לבו ולב אברהם יוסף שטיבל) – ולבסוף לא הדפיס אף אחד מהם. פרישמן לכל הפחות רצה, בכל נפשו רצה – אך הלא רוב המבקרים לא זו בלבד שאינם רוצים, אלא גם מוחים (בביקורת ומשפיעים על אחרים לבטל כל כוח חדש, המופיע לא בימי־נעוריהם, שיש לו דרך חדשה ורשות חדשה מלשהם ומשל תקופתם.
סדר שיריו של נתן אלתרמן יכול להיות לצנינים בעיני הביקורת המקובלת שלנו – אך הוא בכל־זאת תמרור חדש בדרך שירתנו. אם תרצה ואם לא – פה מוכרח יהיה רושם תולדות הספרות העברית, שלעתיד לבוא, לעמוד רגע היסטורי ולציין תקופה חדשה בשירתנו. מובן מאליו, שהמבקר המזדקן, אם כבר מזכה את החדש במלים אחדות, הרי קודם־כל מציין הוא את "ההשפעה הזרה" – כלומר, קודם־כל את "השלילה", לפי דעתו. במקום לעשות זאת – דוקא באהבה ובהבנה – קודם כל לגבי המשוררים המקובלים. כמה יפה ונעלה היה היום לעמוד ולהעמיד, למשל, על השפעתם של פושקין, לרמונטוב וטורגנייב (ואפילו של פרוג!) על ביאליק, את השפעתו של היינה – על פרישמן, של רבידנרנת טאגורי – על יעקב כהן של פטר אלטנברג – על שופמן, ואחר־כך: של ייסינין ומאיקובסקי – על שלונסקי של ווֹלט וייטמן – על א. צ. גרינברג ושל אדי אנדרה – על אביגדור המאירי וכו' (אני,לכל הפחות, בכוונה תירגמתי את שירי אדי ובתקוה, שמישהו יעמוד על כך, כמובן, בלי איזמל חלוד). אך אני אינני בשאלה זו, שאינה מעניינת אותי כלל לגבי אלתרמן ושיריו, ומבשרים לי את הקידמה בשירתנו. סוף כל סוף: הקץ לקלסיציזם שלנו, היוצא לנו מאפנו. לנו – הרוצים עוד בחייהם לראות, איך "תנוע הארץ".
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
רשימת הביקורת של אביגדור המאירי עוסקת בהכרזת ספרו הראשון של נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ, כתמרור דרכים חדש ופורץ דרך בשירה העברית. המאירי פותח בהתקפה חריפה על הממסד המבוגר של הביקורת הספרותית, ומאשים אותו בעיוורון ובחוסר יכולת להכיר בכישרונות צעירים ובחידושים פואטיים. לטענת המאירי, אלתרמן מציע שירה משוחררת מעקת הציטוט והמליצה התנכית והתלמודית, המתאפיינת בפשטות לירית, בלשון חיה וזורמת, ובריתמוס ובחריזה אסוננסית חדשנית הפונה אל האוזן ולא אל העין בלבד.
לקריאת תקציר מורחב
ברשימת הביקורת שפרסם במוסף הספרותי של עיתון "דבר" (אפריל 1939), יוצא המשורר והסופר אביגדור המאירי להגנת ספרו הראשון של נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ. המאירי פותח בביקורת נוקבת על הממסד המבוגר של המבקרים בשדה הספרות העברית, ומראה כיצד לאורך ההיסטוריה נכשלו המבקרים הוותיקים (כדוגמת דוד פרישמן בשעתו) בזיהוי וטיפוח סגנונות חדשים של יוצרים צעירים. המאירי דוחה את הנטייה האוטומטית של הביקורת לחפש "השפעות זרות" ולפסול אותן, וטוען כי השפעות ספרותיות בינלאומיות הן תהליך טבעי ומפרה בכל עולם הספרות.
המאירי מגדיר את כוכבים בחוץ כנקודת מפנה היסטורית המסמנת את הקץ לקלאסיציזם העברי. חשיבותו המרכזית של אלתרמן, לפי המאירי, טמונה בחידוש הסגנון והבלשנות השירית: אלתרמן משחרר את השירה העברית מעול הציטוטים והמליצות התנ"כיות והתלמודיות (עקת "הפסוק"), ומדבר בלשון חיה, פשוטה וישירה המביעה את רוח הזמן. המאירי מנתח את הדימויים הנועזים של אלתרמן (כמו הדימוי של הפונדקית בשיר "אל הפילים"), ומצביא על הפלסטיות והחיוניות האירוטית שבהם. בנוסף, הוא משבח את הריתמוס השוטף בהברה הספרדית ואת הכללת החרוז האסוננסי החדש, ומסכם כי אלתרמן הפך את השירה העברית משפה מתה המיועדת לעיניים בלבד – לשפה חיה המדברת ישירות אל האוזן המוזיקלית.

