״מסלמה של אניה אל הקוים הקדמיים״ – לתולדות דימוים הספרותי של הלוחמים העולים
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של אבנר הולצמן עוקב אחר הדימוי הספרותי של הלוחמים העולים אנשי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) בספרות העברית, החל ממלחמת העצמאות ועד שנות השמונים. המאמר מציג מעבר בשני שלבים: השלב הראשון (דור תש"ח, כולל נתן אלתרמן, יגאל מוסינזון, אבא קובנר, אורי אבנרי, חיים גורי, נתן שחם ויהודית הנדל) התאפיין בהתבוננות חיצונית של החברה הקולטת, שנעה בין זרות ופטרונות לבין אמפתיה והכללה לאומית. השלב השני (מגילת החרטה של שנות השמונים, כולל אריה סיון, גבי דניאל/בנימין הרשב, נתיבה בן-יהודה, מתי מגד ודוד שיץ) העניק קול ביקורתי ומריר לאיש הגח"ל והציג את הפקרתו בלטרון כמחדל מוסרי של הממסד.
לקריאת תקציר מורחב
מחקרו של אבנר הולצמן מנתח את התפתחות הדימוי הספרותי של לוחמי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) – ניצולי השואה שעלו ארצה וגויסו מיד לקרבות מלחמת העצמאות – בשני שלבים מרכזיים בספרות העברית. השלב הראשון התחולל במהלך המלחמה ובעשור שאחריה ביצירותיהם של סופרי "דור בארץ". שלב זה נפתח בשירו המכונן של נתן אלתרמן "אחד מן הגח"ל", והמשיך ביצירותיהם של יגאל מוסינזון, אבא קובנר, אורי אבנרי, חיים גורי, נתן שחם ויהודית הנדל. יצירות אלו שיקפו את זווית הראייה של החברה הקולטת: התבוננות מבחוץ שנעה בין ניכור, חשדנות והנמכה סטראוטיפית לבין אמפתיה, הוקרת תודה והטמעה בתוך האתוס הציוני והקולקטיב הלאומי, כאשר רק יהודית הנדל העזה לחדור לתודעתו הפנימית של העולה.
השלב השני, שצמח החל משנות השמונים, ייצג תמורה דרמטית ברוח "ספרות החרטה" והביקורת על הציונות. במרכז שלב זה ניצבו יצירותיהם של אריה סיון, גבי דניאל (בנימין הרשב), נתיבה בן-יהודה, מתי מגד ודוד שיץ. ביצירות אלו הפך הקרב בלטרון למיצוי הסמלי המרכזי של פרשת הגח"ל. הסופרים הפקיעו את הסיפור מן המסגרת ההרואית-לאומית והעניקו פתחון פה ישיר, מריר ונוקב לאיש הגח"ל. הקרב בלטרון תואר כמלכודת מוות אבסורדית, תוך הטחת האשמות קשות נגד הממסד והחברה הצברית על אטימות, הפקרה, יחס אינסטרומנטלי ואף הקבלה מזעזעת בין היחס לחיילים העולים לבין מנגנון הרצח הנאצי. הולצמן מסכם כי הספרות השכילה להציג את מורכבותה של הפרשה דרך ריבוי קולות אנושיים.
שירים הנדונים במאמר
עוסק בשיר
מתייחס לשיר
אנשים בהם דן המאמר
- חיים גורי: מנתח את בספרו "עד עלות השחר" את הדיאלוג הטעון בין בני הארץ לחיילי הגח"ל, ומייצג עמדה של אמפתיה ורצון לחנך ולקרב, לצד פטרונות צברית מובנית.
- נתן שחם: מנותח בסיפורו "דגל הדיו" כמי שהציב במרכז את דמותו של לוחם הגח"ל (פסח) והציג תהליך נפשי של הכרת הגיבור הצברי בנחיתותו המוסרית מול עומקו וגבורתו של העולה.
- יהודית הנדל: מוזכרת כמי שחוללה פריצת דרך נחשונית בסיפורה "אנשים אחרים הם", כשתיארה לראשונה את חווית המלחמה והעקירה ישירות מתוך תודעתו הפנימית והזרה של חייל הגח"ל.
- אריה סיון: מנתח בשירו "להתיבש כמו עשבים שוטים ברוח מזרחית" את מותם של אנשי הגח"ל בלטרון, ומציג כתב אישום אירוני ומריר נגד החברה הישראלית על הפקרתם ושכחתם.
- בנימין הרשב: מנותח בשירו "פטר הגדול" ובמבט ביוגרפי לאחור כמי שהעלים והדחיק את עברו כאיש גח"ל, ולימים השמיע זעקה נוקבת נגד בן-גוריון והיחס הצברי שראה בעולים "אבק אדם".
- נתיבה בן-יהודה: מנתחת בספרה "כשפרצה המדינה" את חוויות איסוף גופות חללי לטרון, ומביאה מונולוג מזעזע של הלוחם יונה המטיח בצברים האשמה על עזרה לנאצים בהכחדת שארית הפליטה.

