← חזרה למאמר „מול ׳עיר היונה׳”
אלתרמן ושירת ״קו הקץ״
על המאמר
הקריאה החוזרת בשירי אלתרמן היום – יותר מארבעים שנה לאחר שואת יהודי אירופה, כאשר, באופן פרדוקסאלי למדי, דווקא כעבור זמן כה רב אנחנו חודרים יותר ויותר לתוך־תוכו של אותו אינפֶרנו, מובלים בידי הניצולים שכבר מעיזים לדבר את זיכרונם – מעוררת תמיהה על מיעוט התייחסותו של המשורר לאותם מאורעות קטאקליסטיים, הן ב"שירי העת והעתיון" שלו והן בשירתו האֶפית.
חובה לומר, מייד בראשית הדברים, שתמיהה כזו אינה צריכה להתעורר – אולי אסור לה שתתעורר – לגבי היצירה הספרותית או האמנותית, בדרך־כלל. אין רשות לקורא לבוא בטענה אל משורר או סופר: מדוע לא כתבת על נושא זה או אחר, ויהיה זה מן הנושאים הבוערים ביותר, העומדים ברומו של עולם. אפשר שסופר יחווה את החוויות הקשות ביותר, בחייו האישיים או הקיבוציים – מות בני־המשפחה, מחלה אנושה, קרבות דמים, מחנה־השמדה ולא יכתוב על כך כלום. הדבר לא יגרע מערכו כמשורר, ולא יעיד על קהות רגשותיו כאדם, ודוגמאות לכך יש הרבה.
שונה הדבר לגבי אלתרמן. במשך עשרים־וארבע שנים, שבוע־שבוע ליווה הוא בשירי הטור השביעי את האירועים האקטואליים וההיסטוריים של הישוב העברי בארץ־ישראל, של העם היהודי ושל המדינה הצעירה, מתוך חוש מצויין של פרופורציה, בהבדלה בין עיקר לטפל ומתוך חריפות של תגובה המכוּונת בכל מיקרה לקלוע אל מוקד הבעירה של אותה שעה, ולעשותו כעין "נקודת ארכימדס" לראייה כוללת ורחבה, בעלת משמעות מוסרית, או היסטוריוסופית. אבל לא רק בטור השביעי. שירי עיר היונה נתחברו מתוך יומרה מפורשת לכתוב את האֶפוס של תקומת מדינת־היהודים, של הולדתה מתוך המאבק, ההעפלה, מלחמת־השיחרור, ושל התלכדות השבטים הנקבצים אליה מכל הגלויות – להוויה חדשה, מעין איליאדה או אינֵאיס של העם העברי.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
אהרן מגד בוחן את מיעוט ההתייחסות הישירה לשואה בשירתו האקטואלית והאפית של אלתרמן. הוא מסביר זאת בהדחקה שאפיינה את דור הפלמ״ח ובמגבלות הפואטיקה השקולה, המחורזת והמלודית של ‘הטור השביעי’ ו‘עיר היונה’, שלא התאימה לביטוי המציאות האפוקליפטית. מגד מנתח חמישה משירי השואה של אלתרמן כבלאדות או כשירי־ערש אלגיים חזקים, אך מוגבלים לתיאור הדממה שלאחר האסון. לעומתם הוא קורא את ‘שמחת עניים’ כדרמה אפוקליפטית קולקטיבית, שנולדה מחרדה מוקדמת לגורל העם והארץ ומבטאת את ‘ימי הקץ’. לבסוף הוא מצביע על מאמרי אלתרמן המאוחרים נגד ההתקרבות התרבותית לגרמניה.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר נפתח בתמיהה על מיעוט ההתייחסות של אלתרמן לשואה, דווקא משום שבמשך שנים ליווה את המאורעות ב‘הטור השביעי’ וביקש ב‘עיר היונה’ ליצור אפוס של תקומת המדינה. מגד מציין כי רק אחד־עשר טורים עוסקים במישרין בהשמדת יהודי אירופה, וכי גם בהם כמעט אין אזכור של מחנות ההשמדה, תאי הגזים וההרג ההמוני; גם ב‘עיר היונה’ נעדר האסון מתיאור הפליטים ומתמונת ההיסטוריה היהודית. הוא דוחה את הטענה ‘לא ידענו’: הידיעות הגיעו לארץ כבר בשנות המלחמה, אך נדחקו לשוליים. יחסו של דור הפלמ״ח לגולה היה כפול — תחושת עליונות של היהודי הארץ־ישראלי החדש, לצד שליחות להציל את יהודי הגולה. בני הארץ נשאו את הפליטים על שכמם אך לא התבוננו בפניהם. אלתרמן היה חלק מן ההוויה הזאת, אף שזיקתו הביוגרפית, ההיסטורית והעממית ליהדות הגולה הייתה עמוקה; ‘דף של מיכאל’ ו‘מריבת קיץ’ משמשים למגד עדויות למתח שבין ארץ־ישראל לגולה. בהמשך הוא מנתח חמישה מן החזקים בשירי השואה של ‘הטור השביעי’: ‘מכל העמים’, ‘מכתב של מנחם מנדל’, ‘על הילד אברם’, ‘אמא, כבר מותר לבכות?’ ו‘הרצל והילדים’. השירים בנויים כבלאדות יהודיות או כשירי־ערש אלגיים, ובהם דיאלוג בין החיים למתים או בין מתים למתים. כוחם רב, אך הצורה הקונבנציונלית יכולה לבטא טרגדיה אישית או משפחתית יותר מאשר את ממדי הזוועה חסרי התקדים; הפואטיקה המלודית והשפויה מגבילה אותם לחיוויי הדממה שלאחר הסערה. החריגה הגדולה היא ‘שמחת עניים’. מגד קורא אותה לא כדרמה פרטית בלבד של המת ורעייתו, אלא כפנטסמגוריה של עיר נצורה העומדת על קו הקץ. מן השער הרביעי ואילך משתנה המוטיב האישי לדרמה קולקטיבית אפוקליפטית, הניזונה מנבואה, תפילה, קינה, פיוט ומדרשי גאולה. העובדה שהספר הופיע ב־1941 אינה מפריכה את הזיקה לשואה: החרדה האישית והיהודית של אלתרמן ערב המלחמה ובראשיתה יכולה הייתה להוליד את חזיונות החורבן. בסיום מצביע מגד על מאמרי הפרוזה של אלתרמן משנות השישים נגד קשרי התרבות עם גרמניה. הציטוט מתגובתו לגינטר גראס מדגיש את ייחודו הממלכתי, המשפטי, הצבאי והאזרחי של הפשע הגרמני.

