← חזרה למאמר „“פתאומית לעד” אלתרמן ואמנות הפראדוקס”
השיר הזר
על המאמר
" הוּא רָאָה אֶת הָעִיר עֵירוּמָה לִפְנוֹת–שַחַר".
ביטוי זה ראוי להבהרה מיוחדת.
ראשית – נושא המשפט. בשלב מתקדם זה, כבר אין צריך לומר כי מדובר על "השיר", וליתר דיוק: "השיר הזר". עליו מדבר הכתוב. הוא זה ש"ראה את העיר עירומה ... " וכו'. ובכן, מה אומרת לנו שורה זאת?
חוויית העיר לפנות שחר, שאלתרמן הַמְּשָֹרֵךְ את דרכו הביתה מ"כסית" חווה פעמים רבות, כך יש להניח, היא מוטיב המופיע בשירים רבים שלו, כגון: "זו עת הדומיות המרעילה עד שחר", או: "הנה תקרב שחרית רועדת עד ביתנו.." ועוד. על פי דרכו האמנותית (אותה כזכור הוא מדגים לקורא כאן בבית ג') הוא איננו מספר לנו על כך אלא מנסה להעביר אותנו את החוויה באמצעות מטאפוריקה, משקל, חרוז ומצלול. מנסה לנגוע בה. אך כדרכו, הוא מעמיס על מוטיב זה מטען תמטי רב. שעת לפנות השחר וְעֵירוּמָהּ של העיר בשעה זאת היא מיסודות המטאפוריקה של כוכבים בחוץ, על כך עמדתי ב מאמר נפרד על השיר השכן "שדרות בגשם" .
הלילה, ובעיקר אשמורת שלישית שלו, זוהי השעה שבה מתבררות האמיתות המפתיעות והעמוקות על המציאות הָאוּרְבָּנִית הַבָּנָלִית, אותה מייצגת ב"כוכבים בחוץ" העיר האלתרמנית. מכאן העירום שלה, הוא נובע מכך ש"סודותיה מתגלים" ע"י השיר, כמו גם ה"עִירִי הַפְּרוּמָה שִֹמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת" מ"שדרות בגשם", גם שָם השיר פורם את שמלתה של העיר... ולכך יש דוגמאות נוספות.
שוב, לא אתעייף מלהזכיר, שתפקיד השורה הזאת של בית ג', אינו אלא הדגמה של המוטיב, של האמצעי האמנותי. תפקידה הוא ארספואטי. אלתרמן אומר לנו כאן כי "השיר" הכוכבים בַּחוּצִי חולף על פני העיר ו"רואה את עירומָהּ לפנות שחר". זה טיבו.
"הוּא עָבַר עִם נֵרוֹ בְּבָתֵי הַחוֹלִים"
שורה זאת כוללת שני "צעצועים" קבועים בארסנל הדימויים של אלתרמן.
הנר, כבר אמרנו, מייצג בדרך כלל את מצב התודעה של המשורר בעת כתיבת השיר, את החלק שבו הוא בוחן את יצורי החושך המקיפים אותו, מנסה לתת בהם סימנים, לפרש אותם או להסביר אותם. בקיצור: לכתוב עליהם. בגלגולים אחרים זהו גם תפקיד המנורה, כאמור בבית א' לעיל.
"בתי החולים", גם הם, ביחד עם החולי או "המחלה". מרכיב יסודי בעולמו של אלתרמן, המייצג את הירידה לכיוון סוף החיים. וראו בשירים "שמחה למועד" (עיר היונה), או "קץ האב" (שמחת עניים). לא פלא, אם כן, שבהדגמה של אלתרמן זה מה שעושה "השיר הזר". בלי לנסות להאיר את החולי במאורתו הקבועה (בתי החולים), הייצוג שלו לא יהיה שלם.
"רְחוֹבוֹת שֶנִּשְכָּחוּ"
דומה שאין צורך להציג מוטיב כל-כך אלתרמני. כל קורא יזהה כאן מיד את השיר הכוכבים בחוצי. המבקשים דוגמא יפנו למאמרי הנ"ל על "שדרות בגשם" ויהרהרו רגע בצחוקה של הבת המטיילת בשדרה. מדובר באותו מוטיב. הבת ב"שדרות בגשם" היא השיר.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של אקי להב מציע ניתוח ארס-פואטי ותימטי לשיר "השיר הזר" מתוך החטיבה הראשונה בספרו של נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ. להב טוען כי השיר מתפקד כ"מפתח" ודגם למעבדת היצירה של המשורר, שבה החוויה האישית והאינטימית (המדומה ל"אם") עוברת תהליך של עיבוד, זיקוק והרחקה פואטית עד להפיכתה לשיר (המשול ל"בן"). תהליך זה מלביש על החוויה "כתונת משחק וצלצול" הדוקה וצלילה. לצד המנוע הארס-פואטי, הניתוח עומד על מערכת היחסים המורכבת בין המשורר לאמו, החוצה גבולות ביוגרפיים והופכת לארכיטיפ של היחסים בין החוויה למסר השירי.
לקריאת תקציר מורחב
במאמרו בוחן אקי להב את "השיר הזר" מתוך פרק א' של כוכבים בחוץ כטקסט ארס-פואטי מרכזי המדגים את טכניקת הכתיבה והזיקוק של אלתרמן באמצע שנות ה-30. להב מעמיד את הקריאה בשיר על שני מנועים תימטיים שלובים: המנוע הארס-פואטי (תהליך עיבוד השיר) והמנוע של יחסי המשורר ואמו. שני המנועים מזינים זה את זה באמצעות מטאפורת-על, שבה החוויה האישית האינטימית מדומה ל"אם" המולידה, ואילו השיר המעובד והמוגמר מדומה ל"בן" המתרחק ממנה.
להב עוקב אחר בתיו של השיר ומראה כיצד אלתרמן מדגים בו את השקפתו האומנותית: המשורר אינו מבטא את הרגש באופן ישיר או זועק, אלא מענה אותו, כובל את מילותיו בכלוב של חרוז ומשקל חזקים, ומכסה עליו ב"זרות המתכת" וב"כתונת משחק וצלצול". הזיקוק האסתטי מרחיק את השיר מן החוויה הגולמית והופך אותו לכללי, נשגב ואוניברסלי ("אל בינה ואל גודל"). לצד זאת, להב מצביע על סגירת המעגל בבית הסיום: כאשר האם (הקוראת) קוראת את השיר "לאור נר" (באמצעות הארה תודעתית וסובייקטיבית), נפרץ מחסום הזרות וכל אות בשיר שבה לחייך אליה.

