← חזרה למאמר „במבואי עיר היונה”
חוקת המשחק מול חוקת החרום – (בין “כאן יוגד” ל”אך”)
על המאמר
המאמר להלן סוקר את שירו של אלתרמן "חוקת החרום". הוא יוצא ממשבר הקורונה, ומשירו "חוקת המשחק" (הטור השביעי), מדלג משם אל שירו "חוקת החרום" (שם), עושה חניית ביניים בשירו "ליל חנייה" (עיר היונה) ונוחת על "שיר הפונדקית" (המחזה "פונדק הרוחות"). בתוך כך הוא מלווה כמה מגלגוליה של תבנית רווחת, חוצת-סוגות, בשירי אלתרמן.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של אקי להב מנתח את שירו הפובליציסטי של נתן אלתרמן "חוקת החרום" (1949), שנכתב ב"הטור השביעי" בעקבות הוויכוח הסוער בכנסת על תקנות ההגנה והביטחון בשעת חירום. להב משווה בין שיר זה לשירו המוקדם "חוקת המשחק" (1946), שלעג בסרקזם לתקנות החירום המנדטוריות הבריטיות, ומראה כיצד בחוקה הישראלית נקט אלתרמן עמדה מורכבת ומפוצלת. המאמר מנתח את התבנית הרטורית "כבר הוגד כי... אך" ואת זיקת השיר להרהורים הליריים ב"ליל חנייה", תוך אזהרה מפני פגיעה בחופש ובניית חומה בין הממשל לעם.
לקריאת תקציר מורחב
במאמרו בוחן אקי להב את ההתמודדות הפואטית והפוליטית של נתן אלתרמן עם סוגיית תקנות החירום במדינת ישראל הצעירה. להב מציב השוואה בין השימוש שעשה אלתרמן בסרקזם מושחז בשירו "חוקת המשחק" (1946) נגד תקנות החירום של המנדט הבריטי, לבין יחסו המורכב ל"חוקת החרום" (1949), שנדונה בכנסת ישראל. בעוד שהחוקה הבריטית נתפסה כמשחק אווילי וזר, החוקה הישראלית נתפסה כעניין לאומי רציני ("משלנו"), המעורר הרהור לירי ודואליות.
להב מנתח את התבנית הרטורית האופיינית לאלתרמן: "כבר הוגד כי... אך" (או "אמנם... אך"), שבה מציג המשורר תחילה את עמדת השלטון או הקונצנזוס (כגון ציטוט דברי זלמן ארן שדיון כזה הוא "גן עדן לאופוזיציה"), ומיד לאחר מכן מסייג אותה ב"אך" מהורהר ומבקר. אלתרמן מבהיר כי תקנות החירום אינן בונות את בטחון המדינה – שכן אינן מיישבות את אילת או הנגב – אלא מעניקות רשות לאסור ללא רשות. להב מראה כיצד הרהור זה משיק ישירות לבית ד' בשירו הלירי "ליל חנייה" ("בו הכלים והחוקות בעירומם"), ומסכם כי אלתרמן מזהיר מפני שימוש מופרז בכלי חירום העלול להפוך לחומה בין הממשלה לאומה.
שירים הנדונים במאמר
עוסק בשיר
מתייחס לשיר
אנשים בהם דן המאמר
- זלמן ארן
- חנה מרון
- בני אמדורסקי

