← חזרה למאמר „חיוכו של אליפלט”
בלי חשש מפני הזול
על המאמר
אלתרמן לא נשכח. בחודשים האחרונים הוזכר שמו אלפי פעמים בכל ערוץ תקשורת. ימי הזיכרון של מותו ולידתו הפכו תירוץ למופעים וסרטים ותכניות רדיו וטלוויזיה וגם תערוכה חגיגית נערכה עליו במוזיאון הארץ. שמו הפך לחגיגה. רוב ההתייחסויות אליו נטפו רגשנות ונוסטאלגיה, אבל נדמה שנוכחותו אינה נבהלת מן הסנטימנטאליות ומן הבידור כלל. שירתו לא ברחה מאיתנו משום הזיוף המסוים או השטיחות או הטעם הרע שבו רקחו את רוב מופעי הזמר שהוקדשו לו. היא מוכנה לכל זה מטבעה. כי שירתו של אלתרמן, וגם זו הרצינית, האמנותית ביותר, שיחקה תמיד באפשרות של הקיטש, המיופייף, המוגזם, הצעקני. היא אהבה להידרדר אליו. להיות זולה לרגע או שניים, להצטבע חזק בצבעי שקיעות של פטל, להופיע בשוק הקשוח ביותר של הצרכנות האמנותית ולנצח גם אותו.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמר זה מאת אריאל הירשפלד בוחן את מערכת היחסים המורכבת והעמוקה שבין שירת נתן אלתרמן לבין יסודות הקיטש, הבידור והסנטימנטליות. הירשפלד טוען כי שירת אלתרמן אינה נרתעת מן הקיטש והמתיקות המופרזת, אלא משחקת עימם מדעת ואף נמשכת אליהם מתוך אהבה לכוחם היצרי והפרובוקטיבי. דרך ניתוח דוגמאות מתוך "אז חיוורון גדול האיר", "ערב עירוני" ו"כיפה אדומה", מראה הירשפלד כיצד אלתרמן הופך את המחוות השחוקות ביותר מ"תעשיית הרגשות" לחומרי אמנות גאוניים, המעניקים לשיר עוצמה רגשית צובטת-לב ואמינות קיומית.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר נפתח בהתבוננות באירועי שנת המאה להולדת אלתרמן, אשר לוו במופעי זמר ואירועים רוויי נוסטלגיה ורגשנות. הירשפלד מוכיח כי נוכחותה של שירת אלתרמן אינה נפגעת מן השטיחות או הזיוף האורבים למופעים אלה, שכן שירתו הרצינית והאמנותית ביותר מושתתת מלכתחילה על משחק מודע עם אפשרויות הקיטש. אלתרמן לא נמלט מן ה"טעם הרע", אלא אהב את הפנייה היצרית, הגלויה והפרובוקטיבית שבו. המאמר מנתח מנגנון זה דרך שלוש דוגמאות מרכזיות: "אז חיוורון גדול האיר" (כוכבים בחוץ): באמצע תיאור מסתורי וחריף של בין-ערביים עירוני, משתלבות ארבע שורות של שיר-זמר סנטימנטלי במיוחד ("אל תכבי את העבר... אם לא הייתה זו אהבה, היה זה ערב סתיו יפה"). הירשפלד מראה כי אפיזודת הקיטש בנוסח בינג קרוסבי אינה מקרית; היא משמשת מסווה למשורר הנעלב מול האשה שנטשה אותו, וממנה הוא עובר אל "נקמת המשורר" כשהערב מנצח את העיר. "ערב עירוני" (רגעים): השיר עושה שימוש בסצנת פרידה קולנועית שחוקה ("נפנוף שלום. ילדה פתיה. את חיוכה נשא האוטו"). כפל הפנים הגאוני של אלתרמן קם לתחייה דווקא בנקודה שבה הדיבור הבידורי והשחוק ביותר מתייצב לצד הדיבור הממריא, והמניפולציה הרגשית מתגלה כאמת קיומית אמינה וצובטת-לב. "כיפה אדומה" (כוכבים בחוץ): הדימוי "עת יומנו הפרא נמחה כדמעה" נראה בתחילה כמחווה תיאטרלית ורגשנית מדי, אך בסוף השיר מסתבר שהעולם כולו הוא עין המביטה בנו ועוצמת את עפעפיה במותנו, והקיטש הופך לאמת קיומית מכאיבה ("והנה כבר חשכה הצמרת"). לסיכום, הירשפלד מוכיח כי כשהקיטש ארוג בתוך מעשה אמנות אמיתי, הוא מעניק לו "אנרגיות-על" ומאפשר לאלתרמן לדבר בקול גדול, בלי מורך-לב ובלי חשש מפני הזול.
יצירות הנדונות במאמר
עוסק ביצירה
מתייחס ליצירה
אנשים בהם דן המאמר
- בינג קרוסבי: מודל המייצג את שירת הזמר המלוטשת, הפתיינית והסנטימנטלית ("זמרים בעלי בלורית הברילנטין"); שירתו של אלתרמן בבית השלישי של "אז חיוורון גדול האיר" ("אל תכבי את העבר") מושווית ישירות לביצוע מתחנחן ומתוק בנוסח בינג קרוסבי, הממלא תפקיד טקטי של כיסוי העלבון והכאב מול האישה שנטשה.
- פדריקו פליני: מודל אסתטי המקביל למזיגה האלתרמנית בין תעשיית הבידור והקיטש לבין האמנות הגבוהה; סרטיו של פליני מובאים כדוגמה ליכולת לקחת את הדימויים השחוקים של תעשיית הרגשות והקולנוע ולרומם אותם לממד שובר-לב, אמין וספירה אלוהית.

