נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „מציאותנו בשירה”

במבואי עיר היונה

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

עתה, עם ציונו של ספר השירה "עיר היונה" לנתן אלתרמן, דין שנחזיר את עצמנו אל לפני ירחים אחדים, ונזכיר לעצמנו רישומה של ראשית שמועתו. כי רישום זה והא ענין לענות בו: הספר גופו לא הספיק עוד להגיע לייד הקרואים, וכבר אפפתו סוגסטיה כפולה, שאיימה לעמוד כמחיצה ביניהם ובין טורי־הדפים: האחת שפעולתה היתה בפרהסיה־יותר ודרכה גוזמההלרובא, והאחרת שפעולתה היתה בצנעה־יותר ודרכה גוזמה־למיעוטא. סוגסטיה ראשונה יקדה בה להיות של הפלגה, ודיינו בשתי הגדרות שנזרקו, האחת מפי אהרון מגד: מאז ביאליק; האחרת מפי משה שמיר: משורר־האומה. סוגסטיה אחרונה נשבה הימנה צנינות של הסתייגות – מקרה־לא־מקרה הוא שדובריה־מפה־לאוזן לא היו מסַפרים אלא משוררים, בני גילים שונים ועיקרם צעירים, החזיון הזה, שקדם לעצם־האפשרות להתיחדות הגונה של קהל־הקוראים עם הספר, אמר דרשני. וגם עתה, לאחר שהאפשרות הזאת ניתנה כהלכה ואף שימשה כהלכה, הוא אומר דרשני. ודומה כי ראשית־ביאורו של החזיון הזה הוא בגורם, שהפעיל את קטבי־התגובה, הוא גורם־ההפתעה, והיא הפתעה כפולה – הן מצד המשורר, הן מצד השירה.

ההפתעה מצד המשורר – הרי דעת־הקהל, שצירופה מבקרים וקוראים, כבר פסקה עליו פסוקו. לפי שלא ראתה אלא את שהראה לה המשורר – שני כרכים של "הטור השביעי" וכל כרך נראה עבה משלושת קבצי שיריו האחרים "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"מכות מצרים", לרבות השירים המעטים שנדפסו זעיר־שם זעיר־שם, מהם מעל דוכנים שאין עין־הרבים שלטת בהם, ניטעה הוַדאות, כי שירתו היא כביכול כאותה חנות שכל סחורתה בחלוני־ראוָתה. ויותר שנתחזקה אותה ודאות, חוזקה בידים – זכורני מסיבה לכבוד בכור כרכי "הטור השביעי", ורוב הדברים שנשמעו בה היו על דרך ההבלטה המובנת של הספר וסוגו, כשם שהיו על דרך ההעלמה שאינה־מובנת של שאינו סוגו, והייתי כמדומה בחינת עורב לבן, שהוריתי היתר לעצמי להתריע על העלָמה, שנראתה לי כמעָט מכוּונת. על דרך הצחות תליתי בו במשורר כינוי: נתן החכם, וכיוונתי גם לצד שהוא שעשוע, גם לצד שאינו־שעשוע; דהיינו רמיזה על מחברו של המחזה הנודע, שכל שהיה מעמידו על מכתמיו ומשליו בלבד ומעלים מחזותיו ועיוני, ודאי שהוא משתבש.

ההפתעה מצד השירה – לפי שהמשורר עשה את "הטור השביעי" קבע ושירתו האחרת נעשתה יותר ויותר ארעי, נאחזה דעת־הקהל לאותה פרופורציה והרגילה עצמה לראותו כמי ששירי־עירבי־שבתותיו אכלו את כל־כולו, וכמעט הכל היו, מי בפליטת־אנחה, ומי בגלגול־עינים, מפטירים: הרי משורר, שהכרוניקה זללה אותו עד־תומו. בא הכרך הגדול "עיר היונה" וראו אלה גם אלה, כי נתן החכם שיטה בהם, והיו כמי שעושה חשבון שלא מדעת־בעלים.

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמר זה מאת דב סדן מנתח את התקבלותו הדרמטית של ספר השירה "עיר היונה" לנתן אלתרמן ואת יחסו של המשורר להיסטוריה ולשירה הלאומית. סדן מראה כיצד יציאתו לאור של הספר הפתיעה את הביקורת והקוראים, אשר טענו בטעות כי אלתרמן "נבלע" כליל בכתיבה האקטואלית של "הטור השביעי". המאמר מעמיד את אלתרמן בשורה אחת עם ענקי הספרות העברית (ביאליק, עגנון, סוקולוב, אצ"ג, שלונסקי ושטיינברג), ומציג את "עיר היונה" כמבנה עמוק ומושהה המאחד את שירת היחיד עם שירת הכלל, ומבטא קבלה גאה ומלאת מצפון של ההיסטוריה היהודית.

לקריאת תקציר מורחב

המאמר נפתח בתיאור "סוגסטיה כפולה" שהקיפה את "עיר היונה" עוד בטרם הגיע לידי הקוראים: מזה הפלגה נלהבת (אהרן מגד כינהו "מאז ביאליק", ומשה שמיר קרא לאלתרמן "משורר האומה"), ומזה צנינות והסתייגות מצד משוררים צעירים. סדן מסביר תגובות אלו בגורם ההפתעה. הציבור והמבקרים הניחו בטעות כי כתיבתו היומיומית ב"הטור השביעי" "כילתה" את כוחו הפיוטי הלירי של המשורר, אך צאת "עיר היונה" הוכיחה כי "נתן החכם" הוליך אותם שולל וכי הכתיבה הטורית הייתה רק המצע האלמנטרי למעיין הלירי המעמיק. סדן מציב תופעה זו בהקשר של תולדות הספרות העברית, תוך השוואה למהלכים מקבילים אצל יוצרים מרכזיים: נחום סוקולוב: שנחשב לעיתונאי שאיבד את כוחו, אך הפתיע בסוף ימיו ביצירה רעננה. חיים נחמן ביאליק: שביקורת חריפה ב"כתובים" הספידה את שתיקתו והאשימה אותו ב"יל"גיזם", בעוד הוא שקד על יצירת מופת כ"יתמות". ש"י עגנון: שסיפוריו ("המטפחת", "סיפור פשוט") פוטרו בתחילה כ"בטלולים" או כתיאור של "טירוף קטן", בטרם נתגלה הטירוף הגדול ב"תמול שלשום". בחלקו השני של המאמר מנתח סדן את יחודו של "עיר היונה". הוא מוכיח כי אלתרמן לא היה "עבד של קו מפלגתי", אלא משורר הנאמן למצפון ולהיסטוריה. הספר מבטל את המחיצה שהתקיימה בעבר ביצירתו בין רשות הכלל (הז'ורנליסטית) לרשות הנפש (החידתית), ומאחד אותן. סדן מבהיר את נחיצותה של השהיית הפרסום: "הטור השביעי" הוא בבחינת תפילת-דרך קצרה, בעוד "עיר היונה" הוא התפילה השלמה של הבית. המאמר מציג את תפיסת ההיסטוריה בספר כהתרסה נגד הניהיליזם והקריריזם של הדור הצעיר, וכקבלה מלאה של הגורל והזהות היהודית ("אשרי כי יהודי אני").

יצירות הנדונות במאמר

עוסק ביצירה

אנשים בהם דן המאמר

  • חיים נחמן ביאליק: בסעיף ב' כמודל להספד מוקדם ומוטעה של הביקורת (האשמתו ב"יל"גיזם" עקב שיר התוכחה "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"), בעוד הוא שקד בסתר על מחזור מופת כ"יתמות".
  • שמואל יוסף עגנון (ש"י עגנון): בסעיף ב' דרך יחס הביקורת (ברל כצנלסון ועורכי "כתובים") שפוטרה את סיפוריו ("המטפחת", "סיפור פשוט") כ"בטלולים" או "טירוף קטן", בטרם נחשפה שגבו ב"תמול שלשום".
  • אברהם שלונסקי: בסעיפים ד' ו-ה' כראש האסכולה שאלתרמן נמנה עמה ("ייחוסו הגלוי"), תוך עריכת השוואה פואטית ומבנית בינו לבין אלתרמן.
  • אורי צבי גרינברג (אצ"ג): בסעיף ד' כחלק מן השלישייה המובילה (אצ"ג, שלונסקי, למדן); מוגדר כמשורר שחזון התמידיות ואווירת הנבואה שררו בכל יצירותיו.
מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: במבואי עיר היונה (AMR000269)