← חזרה למאמר „מול תגמול מחיאות כפיים”
כחרז הנשבר
על המאמר
לדרך, ספן, הים לפניך. הרוח על המים קם.
קשה להאמין, שחרוזים אלה של נתן אלתרמן (לחן: יואל ולבה), אשר נכתבו הרבה לפני שהוקם הצי הישראלי, הושרו אי-פעם ברצינות. אף-על-פי-כן עובדה היא: זהו אחד הפזמורים הפוֹפוּלאריים, שנחרזו והולחנו בארץ בעשרים השנה האחרונות, ופופולאריותו נזקפת לזכות מלותיו לא פחות מאשר לזכות לחנו. העובדה, שמאז ועד עתה הוקמו גם מדינה יהודית וגם צי ישראלי, ושדמותו של צי זה רחוקה מלהוות את הגשמתו של חלום-הנעורים הרומאנטי המפזז אי בזה בין המלים לבין תווי המנגינה, איננה, כמובן, אשמתו של אלתרמן. הפזמון המושר הוא מעצם טיבו נכסו הבלעדי של הרגע החולף, ואין הוא חייב באמיתות לטווח ארוך.
בדיקה שטחית בלבד של רפרטואר הזמר המילולי בעשר או אפילו בעשרים השנה האחרונות מעוררת ספק, אם בכלל יש לפזמון המושר חובות כלשהן. סוף-סוף אין לשכוח, כי פזמונים אלה מעולם לא זכו לייצוג עצמאי, ללא הלחן, וממילא נודעת להם חשיבות משנית. אין למצוא כמעט ברוב הפזמונים, שנכתבו בפרק-זמן זה, אפילו ענין טכני. רובם נכתבו על-ידי משוררים, שלא תמיד התייחסו אליהם ברצינות והוציאו על-פי-רוב מתחת ידם מלאכה חפוזה וירודת-איכות. גם אותם משוררים, שייחסו ומייחסים לפזמוניהם אותו ערך שהם מייחסים לשיריהם, הצליחו אך לעתים רחוקות להתעלות מעל לתחריז הפרימיטיבי והבאנאלי, שציין את רוב הפזמורים מלפני קום המדינה, מה גם שלגבי אלה לא תמיד ניתן לקבוע, אם מגרעות שירתם הן שסיכלו את פזמוניהם או להיפך – מגרעות פזמוניהם הן שסיכלו את שירתם.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
דוד אבידן בוחן את הפזמונאות הארץ־ישראלית והישראלית מראשית ההתיישבות ועד שנות החמישים. לטענתו, כפיפותה להיסטוריה הציונית ולצורכי השעה הפכה אותה ל‘אילוסטרציה מחורזת’ של תקומת ישראל, דחקה את עולמו הפרטי של היחיד ועודדה מליצה, פאתוס וחריזה בנאלית. אלתרמן מוצג כפזמונאי המוכשר ביותר בדורו, שגם הוא נכשל לעיתים בלחץ הקולקטיבי, לצד הישגים כמו ‘שיר העמק’. אבידן מציין את חיים חפר כפורץ דרך מקצועי בפזמוני מלחמת העצמאות, אך מבקר גם את דן אלמגור ודידי מנוסי. מסקנתו היא שפזמון טוב דורש אווירה, נעימה אישית, דיוק טכני וקלות־דעת רצינית.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר נפתח ב‘שיר הספנים’ של אלתרמן, שפופולריותו אינה מסתירה בעיני אבידן את תמימותו הרומנטית ואת חרוזיו המתיישנים. מכאן הוא שואל אם ראוי לבחון פזמונים כטקסטים עצמאיים, מאחר שנוצרו לשירה, תלויים בלחן ושייכים לרגע החולף. תשובתו חיובית דווקא משום שהפזמונאות הארץ־ישראלית קשורה קשר הדוק להיסטוריה הלאומית: שירי עבודה, הגנה, הבריגדה, מלחמת העצמאות ומלחמת סיני הם כמעט ‘אילוסטרציה מחורזת’ של תקומת ישראל. קשר זה הוא גם חולשתה העיקרית, שכן הוא דחק את חייו האישיים של הפרט ואת השאנסון האינטימי. אבידן טוען שהזיקה הרגשית המופרזת לציונות פגעה באנשי הרוח והפכה את הפזמונים לקורבן המושלם שלה: רגשות אבהיים כלפי המפעל הלאומי הולידו פאתוס, מליצה וחריזה בנאלית. אלתרמן אינו מוצג ככישלון טיפוסי אלא כפזמונאי המוכשר ביותר, ובכל זאת גם אצלו נמצאות מליצות כגון אלה שב‘שיר בוקר’. מנגד, ‘שיר העמק’ מובא כדוגמה נדירה לדימויים ולאווירה בלתי בנאליים, ו‘זמר הפלוגות’ כביטוי מוצלח יחסית לשיר צבאי. לאחר מכן עובר המאמר לפזמוני מלחמת העצמאות. חיים חפר מוצג כפזמונאי המקצועי הראשון בישראל, שהשקיע בפזמוניו סיפור, כאב, רחמים עצמיים והומור צברי; ‘תחמושת קלה’ ו‘הקרב האחרון’ מייצגים בעיני אבידן את שיא הפזמון המלחמתי. עם זאת, חפר לא הצליח, לדעתו, להשתלב בפזמונאות שלאחר המלחמה. דן אלמגור מוערך כבעל מקצוע זריז ורב־תפוקה, אך פזמוניו חסרים אווירה ונעימה אישית ונשענים על חכמות נדושות. דידי מנוסי משמש דוגמה לטשטוש הגבולות בין שירה לפזמון ולכשל טכני קטן אך אופייני. המאמר מסתיים בפרדוקס: כותבי הפזמונים חסרים את קלות־הדעת הדרושה כדי להתייחס למלאכה ברצינות מקצועית. פזמון טוב צריך להיות יצירה אישית, מדויקת ומשוחררת מתסביכים ‘שיריים’.

