נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „להישיר אל הארץ עיניים”

שעתו היפה של אלתרמן

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

לאלתרמן היו חששות כבדים קודם פרסום ספרו הראשון 'כןכבים בחוץ', וכשדחק בו זמורה להוציא את הספר השיב לו: "אינני בטוח בעצמי 'כמו אחרים': נדמה לי שבצאת הספר אצטער על שהוצאתיו — אין דרך בטוחה". זה היה בסוף יולי 1937, כשהספר היה על סף גימור. כעבור קצת יותר מחודש, כשישב עם זמורה בקפה "אררט", אמר לו כי גמר אומר להוציא את הספר בתוך זמן קצר, אבל עצם הפרוצדורה מטילה עליו פחד. וכשדיברו על הביקורת אמר אלתרמן לזמורה כי מאמר שיראה לו ש"זה טוב" וש"זה לא טוב" יכול לעורר בו מבוכה ולשתק אותו למשך ימים רבים.

עם הופעת הספר היה אלתרמן עול ימים — רק בן 27. הספר הכיל 140 עמודים, ונכללו בו 68 שירים שהתפצלו לארבעה פרקים, כולם חדשים, רובם נכתבו לאורך תקופה של שלוש שנים לערך. שלושה מן השירים שנכללו בספר — "זווית של פרוור", "האם השלישית" ו"חיוך ראשון" — אמנם הופיעו בפרסום מוקדם בכתב העת גזית בשלהי 1936, אם כי מאז הוכנסו בהם כמה שינויים. לאחר מכן לא נשמע קולו של אלתרמן בזירת השיר האמנותי במשך יותר משנתיים. והנה, באחד מימי שישי, 7 בינואר 1938, פורסמו בהארץ, אכסניית הקבע שלו, שלושה שירים חדשים ובלתי מוכרים: "עוד חוזר הנִגון שזנחת לשוא", "הרוח עם כל אחיותיה" ו"שיר בפונדק ביער". פרסומם של השירים נועד להיות הקדימון שבישר על הופעתו הקרובה של ספר ראשון מפרי עטו של המשורר, שאותו הכתיר בשם כוכבים בחוץ.

גם לגבי שמו של הספר היו לו היסוסים — תחילה רצה לקרוא לו בשם "פונדק השירים", אך אחר כך נמלך בדעתו, והעדיף את "כוכבים בחוץ", צירוף סוגסטיבי הנזכר בשיר "פגישה לאין קץ", שהוא השני בסדר השירים של הקובץ: "טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,/ אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,/ אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,/ בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ". ואכן, ב־ 18 בפברואר התפרסמה במדור "בספרות ובאמנות" שבמוסף הספרותי של דבר הידיעה הראשונה על הופעת הספר. נאמר בה כך:

בהוצאת "יחדיו" בתל־אביב יצא לאור ספר שירים של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ".

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמר זה מאת פרופ' דן לאור מנתח את נסיבות יציאתו לאור של ספר הבכורה של נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ (1938), בהיותו בן 27. לאור מתאר את חששותיו הכבדים של המשורר הצעיר בטרם הפרסום, את גיבוש המתווה האמנותי של הספר ואת ההפרדה המודעת שביצע אלתרמן בין כתיבתו האקטואלית-פוליטית לבין שירתו הלירית הצרופה. המאמר מנתח את מבנה ארבעת פרקי הספר, את דמות ה"משורר-ההלך", את הדיקציה והמטאפוריקה המהפכניות, ואת הזיקה שבין חייו האישיים והרומנטיים של אלתרמן באותה תקופה לבין עולמו השירי.

לקריאת תקציר מורחב

המאמר נפתח בתיאור לבטיו ופחדיו של אלתרמן הצעיר בשלהי 1937, ערב יציאת כוכבים בחוץ בהוצאת "יחדיו" ביוזמת ישראל זמורה. לאור מפרט את הצעדים שקדמו לספר: פרסום קדימון של שלושה שירים בהארץ (ועל ראשם "עוד חוזר הנגון"), השינוי בשם הספר (מ"פונדק השירים" ל"כוכבים בחוץ"), והחופשה שנטל אלתרמן מעבודתו העיתונאית כדי לשקוד על ההוצאה לאור. לאור מציג את תפיסת העולם הפואטית המגולמת בספר: הפרדה בין אמנות לפוליטיקה: למרות המאורעות הסוערים בארץ (1938-1936) ועליית היטלר באירופה, נמנע אלתרמן מכל אזכור אקטואלי בספרו, והציב במרכזו את האמנות הצרופה, העל-זמנית, בהמשך לאסכולה המודרניסטית של שלונסקי. דמות המשורר-ההלך והמבנה הנסגר: הספר נפתח בדמות הטרובדור הנודד המחובר ל"ניגון" נצחי. לאור מנתח את ארבעת פרקי הספר כמו סימפוניה: החל מהיציאה הדרמטית אל העולם והסגידה ליחודו בפרק הראשון, דרך האינטרלוד של שירי האהבה המורכבים והמתוחים בפרק השני, המעבר לאור ולנוף הארץ-ישראלי (תל אביב, הנגב, עץ הזית) בפרק השלישי, וכלה במודוס הפרידה והמוות השורר בפרק הרביעי. מבנה המעגל והחיבור לביוגרפיה: לאור מראה כיצד השיר "בדרך הגדולה" מעמיד חזון היפרבולי המנצח את המוות, בעוד "הם לבדם" מסיים בדממה ובאלם. ברקע היצירה עומדים חיו האישיים של אלתרמן: עזיבת בית הוריו, נישואיו הטריים לרחל מרכוס, ומשקעי יחסיו המורכבים עם עבריה שושני והניה זיסלא. המאמר מסכם כי כוכבים בחוץ הציב את אלתרמן כמנהיג המהפכה השירית של דורו וכמי שחולל נס בשירה העברית.

יצירות הנדונות במאמר

עוסק ביצירה

מתייחס ליצירה

אנשים בהם דן המאמר

  • ישראל זמורה: דחיפתו ועידודו של אלתרמן להוציא את הספר, שיחותיהם בבתי הקפה "אררט" ועל חששותיו של המשורר מן הביקורת.
  • רחל מרכוס: דמות המרכזית בחייו האישיים בעת כתיבת הספר (נישאו ב-1935), וכמי שהייתה משוכנעת כי חלק משירי האהבה הופנו אליה.
  • עבריה שושני (עופר): נערה מהגליל שסירבה לחיזוריו, וכמי שעיצבה את הדינמיקה של התשוקה הבלתי-מושגת, התסכול והאימה המשתקפים בשירי הפרק השני.
  • הניה זיסלא: דמות הנוספת שמתחה וזלזלה בחיזוריו של אלתרמן, והביאה אותו לשוב אל מפתנה כנוע ומבוזה.
  • אברהם שלונסקי: ראש האסכולה שאלתרמן צמח בה ("בשטף עיר") וכמנהיג התפיסה הדוגלת בשירה צרופה ומנותקת מפוליטיקה ישירה.
מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: שעתו היפה של אלתרמן (AMR000324)