← חזרה למאמר „העוד ישנם כל אלה: פואטיקה של עבר מתמשך”
בין חירות לעבדות – מחזות מתורגמים
על המאמר
מתרגום "נשי וינדזור העליזות"1 הביא עמו אלתרמן אל תרגום "אותלו" שליטה וירטואוזית במשפט הפרוזאי הריתמי-הדרמאתי, היינו יכולת, שאין בפניה מעצור, כמעט, להריק את קטעי הפרוזה השקספירית הקולחת והמנוגנת למשפטים עבריים, שהם לא רק גמישים ומנוגנים, אלא אף אינדיבידואליים – תואמים בנגינתם את הדמות ואת הסיטואציה הדראמתית. אם על מטווה הפרוזה של "נשי וינדזור" ניצח בעיקר הניגון הרחב של פאלסטאף, הרי על פרקי הפרוזה שב"אותלו" נמצח הניגון הדימוני של יאגו. אלתרמן הצליח להפיק מעצם מקצביו של יאגו את מהותו המיוחדת במינה של הרוע התחומי, העל-אישי, המדריך אותו במעשיו. רבים ממשפטים אלה מצטיינים בכוח מוסיקאלי מהפנט ממש. כדוגמה בולטת עשוי לשמש קטע מתוך נאום ה"עידוד", שמשמיע יאגו באזני רודריגו השוטה והאומלל, שעמד לאבד את עצמו לדעת, אחר שדסדמונה אהובתו נישאה לאותלו:
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של פרופ' דן מירון, "בין חרות לעבדות", בוחן את הישגיו ומגבלותיו של נתן אלתרמן בתרגום המחזה השקספירי אותלו לעברית. מירון מראה כיצד אלתרמן, שנשען על נסיונו בתרגום נשי וינדזור העליזות, הפגין שליטה וירטואוזית בפרוזה הריתמית והדרמטית, במיוחד בעיצוב הניגון הדימוני והפתלתול של יאגו. מנגד, בניתוח שירת הפנטמטר של אותלו, מדגים מירון כי אלתרמן הגיע לשיאי עומק מוזיקליים דווקא כאשר ויתר על הנוקשות המשקלית לטובת חירות ריתמית ושימוש בפסיחה (Enjambment).
לקריאת תקציר מורחב
במאמרו "בין חרות לעבדות" מעניק דן מירון ניתוח פואטי ומוזיקלי מעמיק לתרגומו של נתן אלתרמן למחזה אותלו מאת ויליאם שקספיר. מירון עוקב אחר המעבר של אלתרמן מתרגום הקומדיה נשי וינדזור העליזות אל הטרגדיה השקספירית, ומצביע על היכולת הווירטואוזית שפיתח בעיצוב משפטים פרוזאיים, גמישים ואינדיבידואליים התואמים את הדמויות.
בחלקו הראשון של המאמר מנתח מירון את קטעי הפרוזה של יאגו. דרך ניתוח נאום השידול שלו לרודריגו, מראה מירון כיצד המקצב האלתרמני משקף תנועה נחשית ופתלתולה. לחישת השרף של הביטוי החוזר ונשנה "מלא כיסיך כסף" מקצרת רווחים, קוטעת את הרציפות התחבירית ומגיעה להכשה דרמטית מהפנטת.
בחלקו השני של המאמר עובר מירון לעסוק בטורי השירה הפנטמטריים של אותלו – דמות מוזיקלית, מורכבת ואצילית. מירון מראה כי הדמות עוברת בין מנעדים רגשיים מנוגדים: מאהבה רכה, דרך קנאה אקסטאטית ועד לקריאות יאוש וקבלה מוחלטת של הגורל. דרך ניתוח מונולוג הפרידה של אותלו מעולם המלחמה, מוכיח מירון כי הישגו הגדול של אלתרמן בשחזור העושר המוזיקלי והאליטרציות של המקור נבע דווקא מוויתור על המסגרת הפנטמטרית הנוקשה. החירות הריתמית והפסיחה הופכות לחוק מבני שדרכו הצליח אלתרמן להגיע לשיאי הזדהות פואטיים.

