← חזרה למאמר „“פתאומית לעד” אלתרמן ואמנות הפראדוקס”
על מימד הזכרון ב״כוכבים בחוץ״ לנתן אלתרמן
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של פרופ' דן מירון מציע קריאה הרמנויטית וקומפוזיציונית בשירו של נתן אלתרמן "אביב למזכרת" מתוך כוכבים בחוץ, כמבוא להבנת מימד הזיכרון בספר כולו. מירון מראה כי השיר, שנראה לכאורה כמורכב משתי חטיבות מנוגדות (הראשונה – אודה רטורית-אקסטאטית של דובר בוגר; השנייה – דיווח ילדותי-מבוהל הפונה אל האם), מהווה למעשה יצירה דיאלקטית ואחודה. באמצעות מימד הזיכרון מנפץ אלתרמן את אשלית הכיבוש האסתטי של העולם, ומציב את הזיכרון לא כשיחזור סטאטי אלא כמנגנון אפי, מטאפיזי וקיומי המארגן את ארבע חטיבות כוכבים בחוץ.
לקריאת תקציר מורחב
במאמרו "על מימד הזיכרון ב'כוכבים בחוץ'" (שנכתב לרגל יום הזיכרון התשיעי לפטירת אלתרמן) בוחן פרופ' דן מירון את תפקידו המארגן של הזיכרון כמנגנון ארכיטקטוני, אפי והגותי בספרו הראשון של המשורר. מירון פותח בניתוח הדוק של השיר "אביב למזכרת" ומפרק את שני חלקיו:
חלק א' (בתים 1–5): אודה רטורית-אורטורית שבה הדובר הבוגר מסתער על יום האביב ("להשתער אליו", "למשוך ערי זהב") במטרה לקלוט, לספוג ולפרוק את יופיו של העולם בשירה. עם זאת, כבר במרכז החלק חלה שבירה, הדינאמיקה נהפכת לבריחה ("האדמה, רסני את אביבך שלך"), והדובר נותר סחרחר וכותה כתחנת רכבת.
חלק ב' (בתים 6–10): המעבר המטרי והסגנוני המפתיע לקולו של ילד קטן הפונה לאמו ("הה, אם טובה, ראי"). הילד מדווח על חוויה טראומטית קדומה של פגישה עם "חיה של תכלת וזהב" (מפלצת השמש והאביב) שטרפה אותו, ומתוודה על אוזל ידה של הלשון ("ואין הפה יכול...").
מירון מוכיח כי הזיכרון הוא הגשר המאחד את שני חלקי השיר. הוא מרחיב את הדיון וממפה את ששת אופני פעולתו של הזיכרון בספר: כחטיבה אפית של סיכום חיים ("מזכרת לדרכים", "תיבת הזימרה נפרדת"); כהבלחה דרמטית בתוך ההווה ("על קביים אליך"); כהשוואה בין עבר להווה ("היאור"); כשיחזור עתידי ("גשם שני וזיכרון"); כמנגנון מטאפיזי המנתק מצירי הזמן ("הרוח עם כל אחיותיה"); וכפריצה אל המיתוס והעבר הדארוויני והתנ"כי ("סתיו עתיק", "איגרת", "כינור הברזל", "אל הפילים"). מירון מסכם כי הזיכרון מעניק לכוכבים בחוץ את תשתיתו האפית-הסמויה כפואמה רצופה על נדודי ההלך ופרידתו מן העולם.

