נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „פתיחה לתיאור ז’אנרי של הליריקה האלתרמנית”

בין צרפת לארץ ישראל – שיחה שמינית בספר „פרפר מן התולעת”

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

השיר הראשון שנוצרו בחודשי השהייה האחרונים בננסי ואחר כך בפריז ובארץ ישראל, היה השיר 'אופליה' (שירים 1931 – 1935, 55 – 56), מהישגיו הגדולים ביותר של אלתרמן בז'אנר של השיר הקצר בשנות יצירתו הראשונות. השיר נדפס – כנראה, לא במקרה – דווקא ב'גזית' (חוברת ו, יוני 1932) ולא ב'כתובים'. נראה שאלתרמן הקפיד להדפיס ב'גזית' שירים שהיו ממיטב יצירתו, אולי משום שלמד – ממכתבי אביו ובדרכים אחרות – שכמעט רק באמצעות כתב-עת 'ניטראלי' זה מגיעים שיריו לקהל קוראים רחב, שחוברות 'כתובים' המחנאי-הפולמוסי אינן מעניינות אותו. רק באמצעות 'גזית' הגיע אלתרמן לקורא מעין שאול טשרניחובסקי, והוא היטיב לדעת, למרות הזדהותו הרשמית כמעט עם מחנה 'כתובים', את חשיבותו של 'חלון' פתוח כזה, המאפשר הוצאת ראש אל הרוחות המנשבות מחוץ לביתה הנצור והמסוגר של חבורת שטיינמן-שלונסקי.

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמרו של פרופ' דן מירון (שיחה שמינית מתוך פרפר מן התולעת) בוחן את התמורה הפואטית שהתרחשה בכתיבתו של נתן אלתרמן באביב 1932 (סוף לימודיו בננסי ושיבתו לארץ). לאחר שביסס את מעמדו ב"כתובים" וב"גזית" כמחברם של שירים "גדולים" ורפסודיים (כמו "קונצרט לג'ינטה"), פנה אלתרמן לצמצום ולריכוז ז'אנרי. מירון עוקב אחר המעבר משירים כושלים שניסו ליצור "נשגב מדומה" ("גולגולת", "ציפייה"), דרך ניסיונות פזמוניים ("מזג-אוויר", "תזמורת"), ועד לכיבוש מזהיר של השיר הלירי הקצר ב"אופליה" וב"סנוורים". המאמר נחתם בניתוח שיריו האחרונים בצרפת ("במבוך", "מות הנפש", "שני ימים", "אבוס", "ערב-חג", "סתיו" ו"סתיו עירוני") ובחשיפת הרקע הארוטי והביוגרפי שהוביל לחזרתו ארצה.

לקריאת תקציר מורחב

במאמר זה מנתח פרופ' דן מירון את התפתחות הדימוי הספרותי של אלתרמן הצעיר בשנים 1932–1933. בראשית הדרך זוגג דימויו כמחבר פואמות ורפסודיות ענקיות ("בשטף עיר", "קונצרט לג'ינטה", "ליל קרנבאל"). עם זאת, עקב עריכות וקיצוצים פוגעניים מצד עורכי כתבי העת ("כתובים" ו"גזית") ומתוך התבגרות פואטית פנימית, חתר אלתרמן ליצירת השיר הלירי הקצר. מירון עוקב אחר שלבי המעבר והשכלול של השיר המרוכז: ניסיונות ראשונים וכושלים להשגת "גודל": ב"גולגולת" וב"ציפייה" ניסה אלתרמן להעמיס דרמטיות מוגזמת ("נשגב שלילי"), אך התוצאה הייתה מלודרמטית ובלתי משכנעת. ניסיונות קלים ופזמוניים: ב"מזג-אוויר" וב"תזמורת" התנסה אלתרמן בהומור ובסלנג, אך היצירות נותרו דלות משקל. כיבוש הז'אנר הלירי הקצר: בשיר "אופליה" (שנדפס ב"גזית") הגיע אלתרמן לשיא אמנותי ראשון בבניית מונולוג דרמטי סימבוליסטי מרוכז, מבוסס על מבנה שאלה-תשובה הדוק ועל מורכבות פסיכולוגית של "מות-איבה" ו"בכי-תודה". ב"סנוורים" הציג פואטיקה פרדוקסלית של "אבן האמת" המולידה את "שושן השקר". שירי המעבר מצרפת לארץ ישראל (קיץ-סתיו 1932): בשירים "במבוך" ו"מות הנפש" ניתנה ביטוי אליטראלי ואלים לתסכול הארוטי. מנגד, ב"שני ימים" עובד הסמל הפסיכואנליטי של הסצנה הקמאית (הנמל והים), ובשירים "אבוס" ו"ערב-חג" הושגה דרגה גבוהה של פיוס, פיכחון ואירוניה עצמית. המאמר חותם בהשוואה בין השיר-בפרוזה הגנוז "סתיו" לבין השיר השקול "סתיו עירוני", ומסכם כי דווקא המסגרת השירית המשקלית והמחורזת העניקה לאלתרמן את ה"יובש הטוב", הפיכחון והאמת האמנותית.

יצירות הנדונות במאמר

עוסק ביצירה

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: בין צרפת לארץ ישראל – שיחה שמינית בספר „פרפר מן התולעת” (AMR000361)