← חזרה למאמר „בסוד המרכאות הכפולות”
“נקודת ארכימדס”: שמונים שנה לפרסום “הטור השביעי” הראשון
על המאמר
השיר "נְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס" שהתפרסם בעיתון "דבר" מיום ל' בשבט תש"ג (5.2.1943), הוא השיר הראשון שפִּרסם אלתרמן תחת הכותרת "הטור השביעי". כותרת זו הייתה עד מהרה ל"מותג" מבוקש, שהפופולריוּת שלו הרקיעה שחקים. רבים הצטופפו ליד בית "דבר" לִפנות בוקר כדי לראות ראשונים את ה"טור" של עיתון הבוקר (בשעה שהעיתון עדיין לא חולק, אך שירו של אלתרמן הכלול בו כבר התנוסס מבעוד מועד בחלון הראווה שהוצב על קיר הבניין ברחוב שינקין פינת רחוב מלצ'ט).
הגם שעברו עשרות שנים מאז כתיבתו ופרסומו של "טורו" הראשון של אלתרמן (בימים אלה מלאו שמונים שנה להופעתו) , הוא ממשיך לשמור על הרלוונטיוּת ועל האקטואליוּת שלו – חדש ומבריק כביום היוולדו. בימים אלה הוא רלוונטי במיוחד, בעת שקולות אנטי-דמוקרטיים נשמעים ברמה – אצלנו ובעולם. אלתרמן הצביע כאן על הקשר בין שאיפתם של המִשטרים הטוטליטריים להשתלט על העולם לבין הגזענות המשמשת שֶׁמֶן על גלגליה. הוא סיים את השיר בסימון הכלל ההיסטורי המעגלי שלפיו מה שהיה הוא שיהיה ("זֶה מַתְחִיל... – אֲבָל לָמָּה נַגִּידָה עַד תֹּם? – / זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם").
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
זיוה שמיר מציינת שמונים שנה לפרסום ‘נקודת ארכימדס’, הטור הראשון שנדפס תחת הכותרת ‘הטור השביעי’, ב־5 בפברואר 1943. היא קוראת את שלושת חלקי השיר — ‘תיאוריה’, ‘פרקטיקה’ ו‘חוק’ — כמהלך אחד: מימרת המנוף של ארכימדס נהפכת למשל פוליטי על האופן שבו המשטר הנאצי השתמש באנטישמיות כנקודת משען להשתלטות על העולם, בעוד המדינות הדמוקרטיות שתקו ולא התערבו. החלק האחרון מכליל את הלקח: פשעים גדולים מתחילים בחריגות קטנות, בסילוף, בגזענות ובהשלמה עם הפרת כללי הדמוקרטיה. באמצעות השוואות ל‘תחרות לניסיון’, ‘מקרה פעוט’, ‘על איפול השכל’ ו‘כוכבים בחוץ’ מציגה שמיר את אלתרמן כמשורר־עיתונאי המחלץ מאירועי השעה חוק מוסרי והיסטורי על־זמני.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר נפתח בתיאור מעמדו ההיסטורי של ‘נקודת ארכימדס’: השיר פורסם ב‘דבר’ ביום ל׳ בשבט תש״ג, 5 בפברואר 1943, והיה הראשון שנשא את כותרת המדור ‘הטור השביעי’. שמיר מתארת את הפופולריות העצומה של המדור, את מעבר אלתרמן מ‘הארץ’ ל‘דבר’ לאחר שזלמן שוקן סירב להעלות את שכרו, ואת מעמדו של המשורר הצעיר כבעל קול ציבורי שמדינאים הקשיבו לו. השיר הארוך בנוי משלושה חלקים. ‘תיאוריה’ הופך את ארכימדס לדייר תל־אביבי אנכרוניסטי היושב באמבטיה ומנסח את עקרון המנוף; המבנה הקומי מאפשר להעמיד את הפער בין חזון מופשט לבין מימושו. ‘פרקטיקה’ מעביר את המנוף למרתף הבירה במינכן: היטלר ואנשיו מוצאים את נקודת המשען שלהם בשיסוי ביהודים, והדמוקרטיות מתייחסות לדמם כאל עניין פרטי עד שהמנוף הופך את העולם כולו. ‘חוק’ מסכם כי התהליך מתחיל מקטנות — שתיקה, אי־התערבות, חנופה, בורות וסיווג של מי ראוי להצלה — ומטיל אחריות מוסרית גם על העומדים מן הצד. שמיר קושרת את החלוקה ‘תיאוריה–פרקטיקה–חוק’ להשכלתו המדעית־חקלאית של אלתרמן ולמזגו ההיסטוריוסופי. היא מסבירה את המושג ‘נקודה ארכימדית’, את האנכרוניזם המחבר בין יוון העתיקה לתל אביב ואת הדמיון ל‘חומש לידער’ של איציק מאנגר. בהמשך היא משווה את רעיון העולם המתהפך לפזמון ‘עולם הפוך’ ולפואטיקה של ‘כוכבים בחוץ’, שבה דומם וחי, טבע ועיר, סטטיות ותנועה מחליפים תפקידים. החלק המוסרי נבחן לצד ‘תחרות לניסיון’, המזהיר מפני כוחם של השקר והסילוף אם מתירים להם להשתתף בזירה, ולצד ‘מקרה פעוט’, שבו גנבת אבטיחים ממקשה ערבית מלמדת שאין לבטל עוול קטן כ‘מיקרוסקופי’. גם ‘על איפול השכל’ נקרא כחוליה במאבקם של אנשי רוח נגד החושך. לטענת שמיר, אלתרמן הפך אירועים זמניים לחוקים כלל־אנושיים: יש לזהות את הנגע המוסרי בראשיתו, לקרוא לדברים בשמם ולפעול לפני שהקטן נעשה מערכתי. משום כך השיר מוסיף להיות אקטואלי לנוכח קולות אנטי־דמוקרטיים, גזענות וסילוף מידע. המאמר מסתיים בהצבת ‘נקודת ארכימדס’ כיריית הפתיחה של מפעל שירי־עיתונאי כמעט חסר תקדים, שליווה את השואה, התקומה וחיי המדינה ושילב מסר מוסרי עם שנינות והרפיה קומית.

