נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „ענבלים במרעה ושריקות”

“פתאומית לעד” אלתרמן ואמנות הפראדוקס

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

ההיסטוריוגרפים של ספרות העולם – קובעי הפריודיזציה של המשמרות, התנועות והזרמים – לא נחלקו כמדומה מעולם בדעותיהם, כבעת ניסיונם לקבוע את דף־הפתיחה של הפרק המודרניסטי בתולדות התרבות. כמספר חוקרי התרבות של העת החדשה, כן מספר הדעות לגבי ראשית המודרנה, ורב מהם מספרם של הנימוקים, שגייס המחקר ההיסטורי לפלגיו לשם ביסוס טיעוניו. למרות שהמלים "מודרני" ו"מודרניזם" הן מלים בינלאומיות, שלכאורה אינן תובעות תרגום והסברים, אין הגדרת המודרניזם – שהוא למעשה שם־כולל למִגוון רחב של תופעות שונות ואף מנוגדות – מתנסחת בנקל, ומשום כך, גם קביעת נקודת הראשית שלו היא עניין סבוך סתירות וניגודים. טווח־המחלוקת, המסתמן בין דעותיהם של "אנשי הקצוות", ככל שיישמע הדבר מפתיע ומוזר, הוא בן שמונים-תשעים שנה לערך – טווח רחב ונזיל מכדי שישמש בסיס מוצק לחקר התופעה.

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

פרק מרכזי זה במחקרה של זיוה שמיר מנתח את הפואטיקה הדיסוננטית והפרדוקסלית של נתן אלתרמן בקובץ כוכבים בחוץ (1938). שמיר מוכיחה כי בניגוד לאמביוולנטיות הרומנטית של ביאליק (המטשטשת וממזגת הפכים), המודרניזם האלתרמני מושתת על דואליזם בינארי מוחרף. האוקסימורון ("פתאומית לעד", "דממה שורקת") והזאוגמה משמשים כצייני-סגנון מרכזיים להצמדת ניגודים בלתי-מתפשרים. דרך ניתוח "ליל קיץ", "ירח", "שדרות בגשם", "בדרך הגדולה" והשיר הקרדינלי "פגישה לאין קץ", שמיר מעמידה את השיר האלתרמני כבעל "פני יאנוס" – תמונה א-מימטית וסוריאליסטית מחד, ובעלת הנמקה ריאליסטית/אגרונומית מאידך.

לקריאת תקציר מורחב

פרופ' זיוה שמיר מנתחת את הארכיטקטורה הפרדוקסלית והמבנה הדואליסטי בשירת אלתרמן:

המודרניזם והמציאות המודרנית בסבך הסתירות:

תיאוריות המודרניזם: שמיר סוקרת את קשת הדעות לגבי ראשית המודרנה (מקונולי המקדים לבודלר במאה ה-19 ועד אלווארז, קרמוד ולוין המאחרים ל-1922). המודרניזם מוגדר כעולם של ניכור, פרגמנטציה ודהומניזציה.

אמביוולנטיות רומנטית מול דואליזם מודרניסטי: ביאליק העמיד קונפליקט פנימי אמביוולנטי דרך מצבי ביניים ("על סף בית המדרש", הלוח והחלון). אלתרמן, לעומתו, מעמיד דואליזם בינארי חד ומוחצן: הצמדת הפכים שאינם מתמזגים אלא דרך דיסקורד וצירופים אוקסימורוניים.

האוקסימורון – תמצית המציאות המודרנית:

תשובה לביקורת הפרוזודית של נתן זך: זך תקף את הריתמוס והאוקסימורון האלתרמני ("דומייה שורקת"). שמיר מוכיחה כי זך עימת פרוזודיה אנגלו-אמריקנית (ריתמוס חופשי) מול הפרוזודיה הצרפתית-רוסית הסילאבית של אסכולת שלונסקי-אלתרמן, שביססה את חדשנותה על פיגורות רטוריות צורמות (אסוננס, זאוגמה, אוקסימורון) ולא על פירוק החרוז.

שירת "פרציוזית" מול הגות עמוקה: האוקסימורון האלתרמני ("פתאומית לעד", "שקט רם") נראה כגנדרנות מניאריסטית, אך מגלם הגות קיומית והיסטוריוסופית עמוקה.

ניתוח השירים המרכזיים:

"ליל קיץ": הבית החותם ("עיר אשר עיניה זוהב מצופות, מתאידה בזעם") משקף דואליזם: העיר כחיה מורעבת בלילה או כעיר המתעוררת בבוקר לעמל. השיר מציב זיקה ישירה לבלדה "Nuit de Paris" של לאון ואלאד (Léon Valade).

"ירח": השיר מפרק את המוסכמה השחוקה של הירח ברומנטיקה. "עיר טובלת בבכי הצרצרים" מצמידה טבילה אופקית ועמידה אנכית.

"שדרות בגשם" ו"בדרך הגדולה": הדגשת מנגנון ה"הזרה" (estrangement) של שקלובסקי ופסטרנק – ניקוי האבק מעל המראות ופתיחות לקריאות מרובות.

"פגישה לאין קץ" – שיר המפתח: הנמענת החידתית היא דמות מיתית (האלה ענת-אתני), גבירה חצרונית, בת-השיר, אך בעיקר גילום מיתי של העיר תל אביב שנולדה מן הספרים. הצירופים "שם לוהט ירח כנשיקת טבחת" ו"שקדים וצימוקים" ממזגים ארמונות אירופיים עם העיירה היהודית והחולות התל-אביביים.

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: “פתאומית לעד” אלתרמן ואמנות הפראדוקס (AMR000408)