נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „בהר הדומיות”

“צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ” – אלתרמן בעקבות א”צ גרינברג

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

שני ספרי השירה הגדולים והחשובים, ששיקפו – כל אחד בדרכו – את המעבר מִחורבן לתקומה, הם ספרו של אורי צבי גרינברג רחובות הנהר (1951) וספרו של נתן אלתרמן עיר היונה (1957). זה עיקרו בחורבן, במוראותיו ובחזון הלאומי החדש שהלך ונתרקם מעל המשׁוּאות, וזה – בתקומה, בגילוייה הגדולים וב"זוטותיו" של "יום קטַנות". עשור תמים צריך היה שיחלוף בטרם יעלה בידי אצ"ג ואלתרמן "לתעד" את האירועים שבמרכז ספריהם ולתת להם לבוש שירי הולם, הגם ששני הספרים הרשימו את קוראיהם כאילו נכתבו בלהט, ללא כל "דיסטנץ", וכי הם מלַווים את האירועים המואצים של ימי השואה והתקומה כמין יומן אישי, ההופך בדיעבד למסמך בעל חשיבות לאומית. אמנם שני המשוררים לא הותירו עדויות רבות על תהליך ההתהוות של שני הספרים החשובים הללו, אך גם בלי ידיעות מדוקדקות על הגנזיס הממושך שלהם, פרי לבטי יצירה והתחבטות פנימית, ניתן לשער שלשני המשוררים נדרש אותו ריחוק מינימלי מן הסטיכיה הגועשת של אירועי הזמן והמקום, הנדרש לשם התבוננות נכוחה, אסתטית ואמוטיבית, וגיבוש תובנה אישית ובין אישית. שניהם העמידו, כל אחד בדרכו, סינתזה אישית של התבוננות אנליטית "מרוחקת" ושל זעקה אישית. כל אחד מהם כונן, בסופם של לבטים, קורפוס שירי גדל ממדים ובעל מבנה מוצק, שביקש לתת לקוראיו אנטומיה של כלל התופעות המשמעותיות שכוננו את החיים הלאומיים בפרק זמן נתון.

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את הדיאלוג הפואטי והאידיאולוגי הסמוי שמנהל נתן אלתרמן בספרו עיר היונה (1957) עם ספרו של אורי צבי גרינברג (אצ"ג) רחובות הנהר (1951). שמיר מוכיחה כי הבית הפותח ברחובות הנהר, שבו ירה אצ"ג חץ אירוני נגד "הקסמים הקלים בין אישה ואילן" של השירה הקוסמופוליטית (ובפרט נגד "עוד חוזר הניגון"), קרא תיגר על אלתרמן. אלתרמן "הרים את הכפפה" ועבר מן האסתטיציזם הניטרלי בשנות השלושים לשירה לאומית-אזרחית מעורבת. שמיר משווה בין תפיסותיהם השונות לגבי העם, הארץ, השימוש בחרב והשואה.

לקריאת תקציר מורחב

במאמר מעמיק זה, מציגה פרופ' זיוה שמיר קריאה משווה בשני ספרי המופת השיריים שתיעדו את המעבר משואה לתקומה בעשור הראשון למדינה: רחובות הנהר לאצ"ג ועיר היונה לאלתרמן. שמיר חושפת את נקודת הזינוק של הדיאלוג: בשיר "לאלי בארנון" שבפתח רחובות הנהר, תקף אצ"ג את משוררי "הקסמים הקלים בין אישה ואילן" שהתנזרו ממחויבות לאומית בעת חורבן, תוך פרודיה משקלית אנאפסטית על "עוד חוזר הניגון" מתוך כוכבים בחוץ. אלתרמן הבין ששימור עמדה ניטרלית בשעת מבחן לאומי היא רפיסות מוסרית, והגיב בהעמדת עיר היונה – ספר שבו נטש את ה"אגו" המגלומני והצבעוני לטובת שירה אפרורית, נטולת אגו, הדוברת בלשון "אנחנו" וממוקדת ב"יום קטנות" של בניין הארץ. שמיר מנתחת את ההשפעות הפואטיות של אצ"ג על אלתרמן בעיר היונה: זיקות סגנוניות ולקסיקליות: אימוץ חריזה גברית משולשת בסיומי שירים, שימוש בסימן הקיטוע של שתי מקפים, שאילת שמות תואר בעלי זיקה ליידיש ("חלילית", "רחובית"), ושימוש באפיתטים מורכבים ורבי-איברים. הבדלים אידיאולוגיים וארכיטיפיים: בעוד שאצ"ג הציג עמדה טוטאלית, מונוליתית ומיליטנטית המשבחת את החרב, אלתרמן הציג עמדה דיאלקטית, מורכבת ואוקסימורונית. אלתרמן ראה באחיזה בנשק כורח בל יגונה ולא אידיאל, והזהיר מאיבוד הזהות המוסרית והחלפת הספר בסיף. תפיסת העם והשואה: בעוד אצ"ג הבדיל באופן דיכוטומי בין "נימולים" ל"ערלים" וראה בגויים חיות טרף, אלתרמן טען ב"שיר צלמי פנים" כי צלמי השבעים הרודפים צופים מתוך צלמו של היהודי, והציג את הזהות היהודית כחמקמקה, מורכבת ומלאת סרבנות מוסרית. המאמר מסכם כי שני הספרים ביקשו לכונן מורה נבוכים לאתוס הישראלי החדש, כאשר אלתרמן פנה לשביל הזהב של הסינתזה בין ההומניזם האוניברסלי לבין המחויבות הלאומית.

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: “צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ” – אלתרמן בעקבות א”צ גרינברג (AMR000409)