נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה לרשימת המאמרים

איך יהודי אלמוני אוזר כוח וקם לתחייה

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

שירו של אלתרמן "נון" – בָּלָדָה כמו-עממית אך עתירת ההגות, החבויה בין שירי "הטור השביעי" – התפרסמה בחוה"מ פסח תש"ט ("הטור השביעי", דבר, ט"ז בניסן תש"ט, 15 באפריל 1949).היה זה הפסח הראשון שחגג העם במדינתו החדשה, שזה אך הוקמה, ועדיין שילמה על הקמתה מחיר דמים כבד. בעת פִּרסום השיר עדיין לא שככו הקרבות, הגם שמתחילת 1949, ועד להשלמת החתימה על הסכמי שביתת הנשק כבר לא התנהלה לחימה בהיקף נרחב. עם ישן-חדש, המגמגם עדיין בשפה ישנה-חדשה, התחיל אז לבסס את ריבונותו בארץ ישנה-חדשה. אלתרמן עמד נפעם מול התופעה, ונתן לה ביטוי בטוריו ובשירי "עיר היונה", העוקבים ברוּבּם אחר ימי המאבק על עצמאות ישראל.

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את השיר "נון" מתוך הטור השביעי, שפורסם בפסח תש"ט (אפריל 1949) – הפסח הראשון במדינת ישראל. השיר מעצב בלדה כמו-עממית הבנויה כדואט בין האב נון, עבד עברי כנוע מארץ גושן המגלם את שפלות הגלות והרגשת השגרה, לבין בנו יהושע, נער גדנ"ע זקוף קומה המייצג את העתיד הריבוני. שמיר מוכיחה כי המהפך בחיי נון אינו נובע מנסים אלא משירת החירות ("אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה"), ומראה כיצד השיר ממזג אמירה לאומית על תהליך התחייה עם אבל אישי מלאת עשור לפטירת אבי המשורר, יצחק אלתרמן.

לקריאת תקציר מורחב

במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את הבלדה הנהגותית "נון", שנדפסה בעיתון דבר במהלך חול המועד פסח תש"ט, בעת שהעם ביסס את ריבונותו הראשונית במדינת ישראל תוך כדי קרבות שביתת הנשק. שמיר מפרקת את הרבדים הרעיוניים והסמליים בשיר: הדיאלוג הבין-דורי והארכיטיפים: כמו בשירי פסח אחרים של אלתרמן ("הגדי מן ההגדה", שירי מכות מצרים), השיר מושתת על דואט בין אב לבנו. האב, נון, מגלם את היהודי הגלותי הפסיבי מארץ גושן, השקוע בספרים ובעבודת פרך אדישה (בזיקה לשיר "אבי" לביאליק). הוא אינו מצפה למופתים, ומקבל את יציאת מצרים כדבר המובן מאליו. כוחן של מילים והמהפך הלאומי: השינוי הדרמטי בחיי נון מתרחש למשמע שירת הים ("אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה"). המילים המרוממות מעוררות בו את "מראות הפרגוד" של פצעי הגלות המושתקים, ואלה זועקים ודוחפים אותו לאסוף את כליו, לחצות את הים הקרוע ולזקוף את גוו. שמיר מוכיחה כי השיר חושף פרדוקס אלתרמני טיפוסי: הסבל והמכאוב הפיזי לא שברו את לב היהודי, אך המילים והחירות הסוערות הן ששברו ופדו את לבבו. ארמזים מקראיים ושיריים: השיר משלב ארמזים לסיפור גדעון ויֶתֶר בנו (ספר שופטים), למקאמה הביאליקאית אלוף בצלות ואלוף שום (שממנה שאב אלתרמן את שם העט "אלוף נון"), ולמבנה התחבירי של "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ". הרובד האישי-ביוגרפי: השיר נכתב במלאת עשור לפטירת אבי המשורר, יצחק אלתרמן. חזרת הפועל "זָכַר" ארבע פעמים יוצרת תפילת "יזכור" פרטית וקולקטיבית, כאשר נון המקראי, הנזכר בהיסטוריה רק בזכות בנו יהושע, משקף את זכר האב הנדחק מאחורי תהילת בנו המשורר. שמיר מסכמת כי השיר מציג את תהליך ההתיישרות של "הנו"ן המעוקלת" ל"נו"ן סופית זקופה" – מעבדות לריבונות, ומאבל אישי לתחייה לאומית.

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: איך יהודי אלמוני אוזר כוח וקם לתחייה (AMR000412)