← חזרה למאמר „קריאה יומית ב”שיר שלושה אחים””
אלתרמן בדמות בוהמיין אירופי ובדמות “תלוש” עברי
על המאמר
את שירו "איגרת" הציב אלתרמן בסוף חלקו הראשון של קובץ הבכורה שלו כוכבים בחוץ, וכשיר חתימה יש לו ללא ספק מעמד מיוחד במינו לאור העובדה שבארגון מִבנהו של הקובץ הושקעו מאמצי תכנון לא מעטים.1 גם נימתו הווידויית של שיר איגרוני זה מבדילה אותו משאר שירי הקובץ, שהם ברובם שירים ארכיטיפליים כוללים המתארים את תבל על שלל גילוייה, וממעטים להאיר את עולמו הפרסונלי של היחיד. במאמר זה ננסה לעמוד על טיבו של הווידוי ההופך את השיר "איגרת" לשיר-מפתח להבנת הכיווּנים התמטיים והרעיוניים שאליהם מוליך הקובץ כוכבים בחוץ את קוראיו.
אכן, שירי וידוי ושירים אוטוביוגרפים כמעט שאינם בנמצא במרחבי יצירתו הענפה והמגוּונת של אלתרמן, למעט שני שירי עלומים הכלולים בפתח מחברת שיריו הגנוזה מתקופת לימודיו בצרפת – שירים מפריז – שירים קצרים שבהם הזכיר אלתרמן בגעגועים את בני משפחתו, לרבות את לאה אחותו ואת "הבּאָבּע"-זקֵנתו שהתגוררה עם בני המשפחה בבית שבתל-אביב הרחוקה. לאחר אֶפּיזודה קצרה זו, שבּה "צִייר" בשיריו תמונות אינטימיות מחיי המשפחה, נטש אלתרמן לכאורה את הז'אנר של השיר האוטוביוגרפי-המשפחתי עד סוף ימיו, וגם שירים שכּתב בהמשך דרכו על דמות האב נוטים אל הארכיטיפלי ואל המוכלל, ללא כל קווי היכר ספציפיים ומסומננים (marked). המשורר נודע כאדם מהורהר ומסוגר, שמיעט בדברים. חברו מנחם דורמן, שנפגש אִתו מעשה יום ביומו במרוצת שנות היכרותם, סיפר לי כי אלתרמן לא הִרבּה לשוחח עם חבריו ומעולם לא פתח לפניהם את סגוֹר לִבּו. גם משה שמיר, אהרן מגד וחנוך ברטוב – הם וחבריהם בני דור הרֵעים – אישרו זאת באוזניי. אלתרמן אף מעולם לא הסכים להתראיין בתקשורת הכתובה והמשודרת.2 לפיכך, שיר וידוי כדוגמת "איגרת", שבו מתחנן האני-המשורר לפני אביו ואביו שבשמים שיפתחו לפניו את הדלת ואת דלתות לִבּם ויסלחו לו על חֵטא שחָטא, הוא שיר מעורר סקרנות המזמין התבוננות שהויה.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מציג את השיר "איגרת" מתוך כוכבים בחוץ כשיר-מפתח ארס-פואטי ואוטוביוגרפי נדיר ביצירת נתן אלתרמן. שמיר מוכיחה כי מאחורי החזות הארכיטיפית והמוכללת של הקובץ, מתוודה אלתרמן בסמוי על חטא המרידה באביו ועל זניחת האגרונומיה הממוסגרת לטובת חייה הקטינים של הבוהמה והשירה. השיר ממזג את דמות הווגבונד והטרובדור האירופי (בזיקה לסונט "Ma Bohème" לארתור רמבו) עם דמות "התלוש" העברי (בזיקה לרומן בחורף ליוסף חיים ברנר), ומציג פרדוקס של "רוצח תמים" המבקש סליחה על רצח תאומו-שכפולו האחראי.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את ייחודו של השיר "איגרת", החותם את החלק הראשון של כוכבים בחוץ. שמיר מציבה את השיר על רקע נטייתו של אלתרמן להצניע את ה"אגו" הפרסונלי ולהימנע מווידויים גלויים, בניגוד לפסאדה האוטוביוגרפית של ביאליק. שמיר מפרקת את הרבדים הסגנוניים, הספרותיים והביוגרפיים בשיר: זיקה לבוהמה האירופית ולרמבו: דמות ההלך בכוכבים בחוץ יונקת משירת הסימבוליזם הצרפתי (בודלר, רמבו, ויון), ובפרט מהסונט "Ma Bohème" לארתור רמבו. אלתרמן מאמץ את דמות המשורר הדלפון, היחפן והנווד שאין לו בית מלבד הכוכבים, אך מעביר אותה "גיור" וממזג אותה עם המוטיב היהודי של "שקדים וצימוקים" ו"תעודת ישראל בגויים". זיקה ל"תלוש" העברי ולברנר: במישור העברי, הדובר משקף את דמות "התלוש" מסיפורי מפנה המאה (ברנר, ברדיצ'בסקי, ברקוביץ). שמיר מראה כיצד הדיאלוג של אלתרמן עם דברי ירמיהו פיארמן מבחורף לברנר ("ובחרת במוות... אנפץ את העט") מעצב את הווידוי ב"איגרת" ("כי מת בי יחידך... נשברה העט"), כולל השימוש הניסיוני בצורת הזוגי ("פתאומיים", "דרכיים"). הווידוי האוטוביוגרפי והארכיטיפי: הדובר מתוודה כ"רוצח תמים" לפני אביו ואביו שבשמים. הוא רומז לסיפורי קין והבל, יוסף ואחיו, ועקדת יצחק, כדי לבטא את רגשי האשם שלו על ש"רצח" את תאומו-שכפולו האחראי (האגרונום איש הקבע) לטובת חיי השירה והפזמון הקלים. שמיר מסכמת כי השיר מסתיים בפרדוקס איגרוני יחיד במינו: המכתב מעולם לא נכתב ונשלח כי "אל לב הזמר נשברה העט", ודווקא הלב השבור והעט השבורה הם המאפשרים את שלמות מעשה היצירה.

