אלתרמן ותחיית השפה העברית
על המאמר
את יצירת אלתרמן, לסוגֶיהָ ולתקופותיה, כתבו "ארבעה אלתרמנים": (א) אלתרמן הגלותי, שדיבר בלשון יידיש עם סבתו, שהתגוררה בבית המשפחה, ובדרך נדודיה של משפחתו מרוסיה ופולין לארץ-ישראל למד בגימנסיה דתית-חרדית בקישינב; (ב) אלתרמן הארץ-ישראלי, שהועלה ארצה ב-1925, השתלט עד מהרה על כללי העברית ה"ילידית", ולמד ב"גימנסיה הרצליה" פרקים נבחרים בספרות העברית החדשה; (ג) אלתרמן איש העולם הגדול, שלמד אגרונומיה בצרפת, הוקסם משירתם של בודלר וחבריו הסימבוליסטים, והלך שבי אחר תרבות ה"שנסונים" ובתי-הקפה; (ד) אלתרמן "הרחובי" (כך כינה את הצד "הקל" שבאישיותו), שהִטה אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה ולא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים, שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות. כל אחד מ"ארבעת האלתרמנים" שלט במשלב אחר של השפה העברית, ורק בדרך נס הצליחו הארבעה לפעול בשיתוף מלא, מבלי להפֵר את הדיסקורד ההרמוני ששָׂרר ביניהם. ביצירה שמשכה את חוטיה מארבעה רובדי לשון ומִשלבּים שונים, נוצרה מלאכת שתי-וערב ססגונית, מורכבת ו"פשוטה" כאחת, שחִקרה לא יגיע לעולם למיצויה.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר עוסק ביחסו הנלהב והמתמיד של נתן אלתרמן לתופעת תחיית השפה העברית, שאותה ליווה בעשרות שירים קנוניים וקלים. שמיר מראה כי בניגוד למורדנות של שלונסקי ושל הכנענים (רטוש) שזלזלו בספרות ההשכלה "הגלותית", אלתרמן רחש כבוד עצום לקלסיקאים (מיכא"ל, יל"ג, ביאליק) וזיהה את הרצף שבין הפיכת העברית מלשון קודש ללשון ספרות, ומשפת ספר ללשון דיבור חיה. המאמר מנתח את הדמויות הלינגוויסטיות של "ארבעת האלתרמנים" (הגלותי, הארץ-ישראלי, איש העולם הגדול והרחובי), ששילבו עברית למדנית, לועזית ועגת שוק.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את תפיסתו של נתן אלתרמן כלפי הרנסנס הלשוני העברי ואת השתקפותו בפואטיקה שלו. אלתרמן עמד משתאה מול התופעה שבה שפה חנוטה בספרים הפכה בתוך שנות דור לשפת חולין ודיבור. שמיר מציגה את עמדתו הייחודית של אלתרמן מול חבריו למודרנה: החאת הקלסיקה העברית: בעוד אברהם שלונסקי פסל את "היל"גיזם" ויונתן רטוש תבע להתנתק מהספרות היהודית בגלות, אלתרמן העלה באוב בעיר היונה את דמויותיהם של מיכא"ל ויל"ג כדי להצדיק את תרומתם לתחיית האומה ולבניית "העיר העברית הראשונה" (תל אביב). מודל "ארבעת האלתרמנים": שמיר משרטטת ארבעה רובדי לשון שדרו בכפיפה אחת ביצירתו: אלתרמן ה"גלותי": בעל הבקיאות המעמיקה בתנ"ך, במדרש ובקבלה שקנה בגימנסיה הדתית "מגן דוד" בקישינב. אלתרמן הארץ-ישראלי: חניך גימנסיה "הרצליה" שקנה את העברית הילידית ואת מכמני ספרות דור התחייה. אלתרמן איש העולם הגדול: האגרונום מצרפת שהכניס לשירתו את ניחוח השנסון, הלעזים ומכמני תרבות המערב. אלתרמן ה"רחובי": המשורר שהטה אוזן לעגת השוק, הסדנה והפזמון הקל ("העם לומד עברית בשוק"). פואטיקה היברידית: מזיגת ארבעת הרובדים יצרה שעטנז הרמוני הממזג עברית תורנית-למדנית, מילים לועזיות, ארמזים מקראיים נדירים ועגת רחוב. שמיר עומדת על הדיאלקטיקה שבין פרישת ה"שטי והערב" הלשוני לבין החיץ המוצהר שהציב אלתרמן בין הניב השירי המצועף לבין העברית היבשה והאינסטרומנטלית של מאמריו.

