← חזרה למאמר „הטיול בעקבות הפילים”
בהר הדומיות
על המאמר
על השיר הגדול והידוע "פגישה לאין קץ" כתבתי בספרי "עוד חוזר הניגון" שהוא למעשה פותח את קובץ הביכורים של אלתרמן "כוכבים בחוץ", שכן הוא מובא בקובץ זה לאחר שיר-פתיחה "קל" וקצר שכמוהו כ"כיוון כלים" של תזמורת לפני השמעת היצירה הגדולה. שיר חשוב זה, המופנה אל נמענת בלתי מזוהה, זכה לפירושים רבים שניסו להתמודד עם חידת זהותה של הנמענת. היו שראו בה אהובה בשר ודם, והיו שראו בה יישות מופשטת מתחומי המציאות (העיר בהווה ובעבר, תבל על כל גילוייה) או מתחומי האמנות המחקה את המציאות ומשקפת אותה (בת השיר, העיר כיצירת אמנות אדריכלית). ההֵלך-המשורר מוכן לכל קרבן, ובלבד שיזכה מ"האישה" הגדולה והאריסטוקרטית הזו לרגע של חסד – לחיוך אחד ויחיד, ולוּ במחיר חייו.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את השיר הארוך "בהר הדומיות", הפותח את החלק השני של קובץ הבכורה כוכבים בחוץ מאת נתן אלתרמן. שמיר משווה בין שיר פנייה (אפוסטרופה) מורכב ומקברי זה לבין השיר הידוע "פגישה לאין קץ" הפותח את החלק הראשון בקובץ. המאמר מעמיד במרכז את דמות הנמענת הבלתי מזהה ("הנצחית") כדמות ענקית, אימהית, מורמת מעם ומקברית החולשת על הרים ותהומות, ואת ההלך-המשורר הכורע ברך לפניה. שמיר מוכיחה כי חרף האווירה המקברית, החרדה והאימה, השיר מסתיים בשמחת חיים צוהלת ואוקסימורונית.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה בוחנת פרופ' זיוה שמיר את מורכבותו של השיר "בהר הדומיות" מתוך כוכבים בחוץ. שמיר מראה כי השיר תופס מקום אדריכלי ומבני מקביל לזה של "פגישה לאין קץ": בעוד "פגישה לאין קץ" פותח את החלק הראשון של הקובץ לאחר שיר-פתיחה קצר המהווה "כיוון כלים", השיר "בהר הדומיות" פותח את החלק השני של הקובץ באופן זהה, לאחר השיר הקצר "אז חיוורון גדול האיר". שמיר מפרקת את האלמנטים המרכזיים בשיר: האופי המקברי והארכיטיפי: כותרת השיר רומזת ל"הר המנוחות", והטקסט גדוש עצב, אימה ואובדן. הוזכרת הילדים שתעו בנופים דוממים סמוך לאגמים מעלה אסוציאטיבית את אגדת החלילן מהמלין שהעליק את דור ההמשך בהר. מוטיבים מקבריים אלה אופייניים ליצירת אלתרמן כולה (משירי העלומים בצרפת ועד "כלי זמר" בחגיגת קיץ). דמות הנמענת הדואלית: הנמענת "הנצחית" ניצבת על פסגת הר ומחזיקה בשם "המקפיא", אך בו בזמן חולשת על תהומות הים. היא משלבת ניגודים – דמות נחשקת ומחזרת לצד דמות אימהית ענקית בעלת עוללים, בדומה לנמענת ב"פגישה לאין קץ". המחווה הטרובדורית והסיום האוקסימורוני: ההלך-המשורר מתואר כעפר לרגלי הנמענת העוצמתית, ונשבע לה אמונים. השיר, המושתת על דומייה ואימה, חותם במפתיע בשמחת חיים סוערת ("כל זריחותיי וכל שקיעותיי משיקות את יינן הלוהט לחייך"), מעין "משתה ערב דבר" הממחיש את יכולתו של אלתרמן להביע דבר והיפוכו בהעלם אחד. שמיר מסכמת ומקבילה את התרפסות ההלך בשיר זה להתרפסותו של ליצן החצר מונדריש במחזה אסתר המלכה, הכורע ברך בפני המציאות והאמנות העריצה.

