← חזרה למאמר „‘הטור השביעי’ ומלחמת 1948”
בסִבכי הַמליצה
על המאמר
השיר השישי במסגרת המדור "הטור השביעי" – "כרוז וצימוקו" – נדפס בעיתון "דבר" ביום 12.3.1943.
בשיר "כְּרוּז וצימוקו" כתב אלתרמן על תחושת המיאוס שחש למקרא כְּרוּז מטעמה של ההנהלה הציונית שפורסם לשֵׁם מכירת "השקל הציוני". הכרוז, שנוסח לדעת אלתרמן בחוסר תבונה ובחוסר טעם, גולל בסגנון מליצי סוחט-דמעות את כל מדוויו של עם-ישראל בכל הדורות ובכל הגָּלויות – אף הזכיר את המשיחים ומשיחי השקר שקמו לעם בעת שביקש גאולה מסבלותיו – וכל זאת כדי לסיים בקריאה: "יהודים, אחים וחברים, רִכשו לכם את השקל".
ודוֹק, הכרוז שכותרתו "אל עם ישראל בציוֹן ובתפוצות" ראה אור בעיתון "דבר" בבוקר יום 10.3.1943, בחתימת גדולי האומה.1 יממה אחת בלבד חלפה ממועד פרסומו של כרוז זה ב"דבר", וכבר הונח שירו הסָטירי של אלתרמן על שולחן המערכת (כדי שיישלח לעריכה, הגהה והדפסה ויודפס בתאריך היעד). אפשר אם כן לומר ששיר זה חוּבּר "על אתר"; ואכן, כבר בשבועות הראשונים להופעת "הטור השביעי" ניתן להיווכח באיזו מהירות מסוגל היה המשורר-העיתונאי להגיב בשיריו על האקטואליה – בעיקר על ידיעות מן העיתון שדיווחו על הנעשה בארץ ובעולם. לא פעם ולא פעמיים הוא הגיב בתוך יום אחד ממועד פרסומה של ידיעה, שהציתה בו את הניצוץ לכתיבת שירו.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
זיוה שמיר מנתחת את ‘כרוז וצימוקו’, הטור השישי של ‘הטור השביעי’, כתגובה מהירה לכרוז ההנהלה הציונית ‘אל עם ישראל בציון ובתפוצות’, שקרא לרכישת השקל הציוני. אלתרמן לא שלל את המטרה הציונית אלא לעג לפער חסר הטעם בין תיאור מליצי וסוחט דמעות של אסונות ישראל לבין סיום מסחרי וצר: ‘קנו את השקל’. תגובת יצחק גרינבוים לשיר חיזקה, לדעת שמיר, את הביקורת והמחישה את עצמאותו של אלתרמן מול מנהיגי היישוב. המאמר מרחיב לתולדות המושג ‘מליצה’, ליחסו המורכב של אלתרמן לקלישאות וליכולתו להחיות מילים עתיקות. לבסוף מוצב השיר במסגרת פולמוס שירי המלחמה: בניגוד לעמדה שעל המוזות לשתוק, אלתרמן ראה בכתיבה הציבורית אמצעי לשמירת שפיות הציבור, לתיעוד התקופה ולביצור התרבות העברית.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר עוסק ב‘כרוז וצימוקו’, שפורסם ב‘דבר’ ב־12 במרץ 1943 כטור השישי של ‘הטור השביעי’. עילתו הייתה הכרוז ‘אל עם ישראל בציון ובתפוצות’ שפרסמה ההנהלה הציונית יומיים קודם לכן לשם מכירת השקל הציוני. הכרוז גולל בפתוס את סבלות העם, הגלויות, המשיחים והשואה, אך הסתיים בקריאה מעשית לרכוש שקל. אלתרמן הגיב בתוך יממה בסאטירה על חוסר התבונה, הטעם והמידתיות שבחיבור בין חזון לאומי נשגב לתכלית של גיוס כספים. שבוע לאחר מכן פרסם יצחק גרינבוים את ‘על השואה ועל השקל’ וטען שהשקל הוא סמל השתייכות ולא תרומה. שמיר סבורה שהלשון המליצית והנימוקים החלשים של התגובה רק אישרו את ביקורת אלתרמן. בפרשה זו היא מזהה ביטוי מוקדם לעצמאותו הציבורית: המשורר אינו מרכין ראש לפני מנהיגים ובהם חיים ויצמן, דוד בן־גוריון ומשה שרת, אלא כותב ללא מורא ומשוא פנים. ניתוח השיר מראה כיצד ‘מליצת ישורון’ השוטפת כמים, התיאור האופראי ו‘שאגת השקלים’ מדגישים את הפער בין הפתוס לבתוס. שמיר נעזרת בספר ‘מליצת ישורון’ של שלמה לוויזון, במסה ‘גילוי וכיסוי בלשון’ של ביאליק, במאמר ‘המליצה’ של שלונסקי ובהגדרת בעז שכביץ: מליצה נוצרת מחוסר התאמה בין תוכן בנאלי לסגנון גבוה ורווי רמיזות. עם זאת, יחס אלתרמן למליצה אינו חד־ממדי. ב‘הבקתה’, השיר הראשון במחזור ‘שיר עשרה אחים’, הוא קורא למשוררים לדלות מתוך סבכי המליצה מילים שיש בהן עוד וריד חי ולהחזירן ללשון. הזיקה לרומן ‘המלחמה לאש’ שתרגם מחדדת את המתח בין העולם הקמאי לעולם התרבותי. גם שם השיר ‘כרוז וצימוקו’ דו־משמעי: הצימוק הוא גם נקודת המתיקות שבסיום וגם הצטמקות החזון הלאומי למסע מכירות. החלק האחרון מציב את הדיון הלשוני בתוך פולמוס שירי המלחמה. שלונסקי ולאה גולדברג נטו לעמדה שהמוזות משתתקות כשהתותחים רועמים; אלתרמן ראה בשירה ובכתיבה הציבורית פעילות חיונית. ‘שירים על רעות הרוח’ ו‘הרוח עם כל אחיותיה’ מתוך ‘כוכבים בחוץ’ מלמדים כי על המשורר לשקף את הזמן, לשמור על מורל הציבור ולבצר את התרבות למען הדורות הבאים. האמנות, הדמיון וההומור הם המאפשרים לאדם לעבור בשלום את הסופה ההיסטורית.

