בסמטות אפלות
על המאמר
שירו-פזמונו של אלתרמן "ילדי הפקר" הוא מונולוג דרמטי הנישא בגוף ראשון רבים (בלשון "אנחנו"). מבצעת אותו קבוצת נערים המשוטטת ברחוב ב"שעות הקטנות של הלילה", ללא השגחת אב ואם. ספק אם יש לנערים האלה הורים, שהרי הם מעידים על עצמם ש"בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ / אֵין אַף אִמָּא אַחַת". היום נהוג לכנות נערים כאלה בכינוי "נוער שוליים", ואצל אלתרמן הם נקראים "ילדי הפקר" (תרגום שאילה מלשון יִידיש שבָּהּ מצוי הכינוי "הפקר יונגע"). על תופעה זו כתבה היסטוריונית התרבות ד"ר תמר רזי בספרה ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית (2009).
תופעת הילדים והנערים המשוטטים ללא השגחה ברחוב ונעשים עבריינים צעירים, מצויה בספרות הרומנטית בת המאה התשע-עשרה, שהפנתה את הזרקור אל "עלובי החיים". היא ניכּרת בראש וראשונה אצל צ'רלס דיקנס ("אוליבר טוויסט"), ובעקבותיו – אצל צ'רלס קינגסלי ("ילדי המים") ומארק טויין ("תום סוייר", "הקלבֶּרי פין"). בספרות העברית היא תוארה עוד באמצע המאה התשע-עשרה בספר רב-ההיקף "התועה בדרכי החיים" (1869) מאת פרץ סמולנסקין, שהושפע מצ'רלס דיקנס.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את השיר-פזמון "ילדי הפקר" שכתב נתן אלתרמן בשלהי 1934 בעבור תאטרון "המטאטא". הטור מעצב מונולוג דרמטי בלשון "אנחנו" מפי חבורת נערים עזובים ויתומים המשוטטים בלילה ברחובות תל אביב המנדטורית. שמיר מוכיחה כי בניגוד לרומנטיקה הוויקטוריאנית של דיקנס או לגישה הרכה של לאה גולדברג, אלתרמן נקט בטקטיקה של הפחדת הממסד הבורגני והקברניטים: הילדים מאיימים לנטוש את המבטים ולנעוץ סכינים. המאמר חושף ארמזים מקראיים, זיקות לשירי ביאליק ולמחזה "האורגים" לגרהרט האופטמן.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את הרקע החברתי, הפואטי והרטורי של השיר-פזמון "ילדי הפקר", שחיבר אלתרמן הצעיר בשלהי 1934 בעקבות הכרזת תל אביב כעיר רשמית ועליית תופעת "נוער השוליים" (ילדי יתומים וחסרי כול ממאורעות הדמים והעוני). שמיר מפרקת את המבנה והאזהרה החברתית בטקסט: שימוש בהפחדה במקום ברחמים: בניגוד למסורת הספרותית של המאה ה-19 (צ'ארלס דיקנס, פרץ סמולנסקין בהתועה בדרכי החיים) שניסתה לעורר אמפתיה כלפי "עלובי החיים", אלתרמן האגרונום והזואולוג מזהיר מפני גורים של חיות טרף הגדלים ללא השגחה. הילדים מזהירים את הבורגנים הנמים על משכבם כי בהיעדר טיפול, ייחשפו בסמטאות אפלות לסכינים ולאלימות רצחנית ("מחננו עוד ירב... אז נטרף בהם טרף"). זיקה לביאליק ולמקורות הלשוניים: הצירוף "בסמטות אפלות" נשאב משיר העם של ביאליק "לא ידע איש מי היא" (שנגזר מ"מבואות אפלים" במשנה ובשירי ביאליק المוקדמים). אלתרמן ממיר את היתום המטפורי אצל ביאליק ליתום ליטרלי המאיים על העיר. ארמזים מקראיים וסוציאליסטיים: הצירוף "לטרוף טרף" יונק מנבואות יחזקאל על גורי אריות ומנהיגים עריצים, והמבנה הרטורי מהדהד את שירו של גרהרד האופטמן "במקומותינו יש בית דין" (מתוך המחזה האורגים בתרגום אלתרמן). השיר רומז גם לפרשת "בן סורר ומורה" ולסרט הרוסי דרך לחיים. שמיר מסכמת כי השיר שימש תמרור אזהרה נבואי וחד-משמעי נגד חוסר האחריות של קברניטי היישוב והעירייה, שהפקירו את ילדי הרחוב והפכו אותם לפצצה מתקתקת.

