נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה לרשימת המאמרים

הלך ומלך – אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

בכארבעים שנות יצירתו חבש אלתרמן שני כובעים – הן במשמעות הליטֶרלית, הן במשמעות השאולה. מהצילומים המעטים שנותרו בארכיונו עולה דמות של משורר ופזמונאי "פריזאי", המתהדר בנשפי פורים בהופעה אוּרבּנית מחויטת-מעונבת, ומגבעת פנמה לראשו. מצילומים אחרים עולה דמותו של "משורר לאומי", איש המאבק על עצמאות ישראל, בבגדי חאקי ובכובע גרב, כמקובל בקרב לוחמי דור תש"ח. אלתרמן – האיש ויצירתו – נקרעו דרך-קבע בין כיוונים מנוגדים, ותמיד התרוצצו בהם, כדברי השיר "איגרת", תאומים מנוגדי אופי הצוררים איש את רעהו ונאבקים זה בזה ללא הרף על הבכורה.

אפילו בחייו הפרטיים, שאותם סילק בדרך-כלל מיצירתו, היה אלתרמן "אוקסימורון מהלך", איש ניגודים היברידי שאצר בתוכו פרדוקסים בלתי מתפשרים: הוא היה משורר לאומי, מעורב עד צוואר בבעיות החברה והמדינה, ומשורר אנטי-ממסדי בנוסח אסכולת שלונסקי, הבורח מפני השררה כמפני האש; הוא היה הומניסט שהגן בשיריו ובטוריו על הזר והאחר ו"ביטחוניסט" שהאמין שכל הרוצה בשלום יכון למלחמה. הוא היה איש משפחה מסור, שמסירותו ודאגתו לבני ביתו לא ידעו גבול, ובוהמיין שאינו מתנזר מיין ומנשים. הוא היה אינדיווידואליסט מושבע, אך גם "איש רֵעים להתרועע", שלא מש מבית-הקפה הקבוע של החבורה; איש רוח ואיש המדעים המדויקים, עִברי וקוסמופוליטן, צעיר ארץ-ישראלי טיפוסי בעיני "העולים החדשים" וטיפוס גלותי בעיני "הכנענים", אויבי הגלות וחורפיה. הוא כתב מאמרים בהירים ושקופים כבדולח (שלמרבה הפרדוקס לימדו זכות על "הבלתי מובן בשירה"), ובצִדם שירים עמומים וחידתיים, שאפשר להפוך ולהפוך בהם ולעולם לא להגיע לסוף חקרם.

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

הערה: ניתוח זה מתמקד אך ורק בפרק המבוא ("פתח דבר") של הספר (עמודים 6–12). בפרק המבוא לספרה מציגה פרופ' זיוה שמיר את אישיותו ופואטיקתו של נתן אלתרמן כדואליות היברידית ואוקסימורונית. שמיר מעמידה במרכז את התרוצצות "התאומים המנוגדים" ביצירתו: המשורר הלאומי, המעורב במאבק על עצמאות ישראל, מול הבוהמיין התל-אביבי והאינדיווידואליסט; איש המדע והאגרונומיה מול איש הרוח והפזמון הקל. שמיר מוכיחה כי יצירת אלתרמן היא יצירה של בבואות והשתקפויות ("עולם הפוך") המעמידה מראה מול הטבע, וכי ארבע תדמיות כוזבות שדבקו בו (כמו "משורר חצר" או "מיסטיקן") נובעות מאי-הבנת המכלול הדואלי שלו.

לקריאת תקציר מורחב

הערה: ניתוח זה מתמקד אך ורק בפרק המבוא ("פתח דבר") של הספר (עמודים 6–12). בפרק המבוא ("פתח דבר") משרטטת פרופ' זיוה שמיר את קווי המתאר המרכזיים של הספר, המוקדש לפענוח המהות הדואלית וההיברידית של נתן אלתרמן – האיש ויצירתו. שמיר מפרקת את יסודות הדואליזם האלתרמני כפי שהם מוצגים במבוא: האוקסימורון הביוגרפי והפואטי: אלתרמן נע דרך קבע בין שני כובעים – המשורר ה"פריזאי" המחויט והבוהמיין היושב בבתי קפה, מול "המשורר הלאומי" בלבוש החאקי של דור תש"ח. בדומה לשירו הגנוז "רעי הלבן ושחור", מתרוצצים ביצירתו "תאומים" מנוגדים: ביטחוניסט והומניסט, איש מדע (אגרונום) ואיש רוח, עברי ילידי וקוסמופוליטן, כותב מאמרים שקופים כבדולח ומחבר שירים הרמטיים וחידתיים. טכניקת הבבואות ו"העולם ההפוך": שמיר מוכיחה כי יצירת אלתרמן מושתתת על השתקפויות, מראות ואורות קפואים. בניגוד לכללי המימזיס הקלאסיים, בשירת אלתרמן האמנות אינה מחקה את הטבע, אלא הטבע מחקה את האמנות ולומד ממנה (כדוגמת החרגול המחקה את הלוליין). ייחודו בחבורת המודרנה: בעוד משוררי "אסכולת שלונסקי" ראו עצמם כאזרחי העולם ובזו ללוקלי, אלתרמן היה יחיד במינו: איש המרכז הפוליטי, יחיד שהתפרנס מכתיבה בלבד, ויחיד שחיבר את הליריקה הגבוהה עם הפזמון, הקברט והטור הז'ורנליסטי. דחיית התדמיות הכוזבות: המבוא מבקר את הניסיונות לרדד את אלתרמן לתוויות חד-ממדיות – כגון "משורר חצר" מטעם הממסד, משורר אסתטיציסט המסתגר במגדל השן, או חסיד מיסטיקן. שמיר קובעת כי סילופים אלה נובעים מבידוד קוטב אחד מתוך המכלול המורכב. הפרק נחתם בהבהרה כי הספר מוקדש לחשיפת המפגש הטעון בין ההפכים – בין גזירה לרסן, בין אתיקה לאסתטיקה, ובין "הכתר והחרב" לבין "מגבעת הלצים".

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: הלך ומלך – אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי (AMR000441)