← חזרה למאמר „פני היונה הנחצות והראי”
הפתרון הוא אילם – למעמדן של האֶניגמה ושל הזֶאוּגמה בשירת אלתרמן
על המאמר
אחדים מן ההיסטוריונים של הספרות הכללית סבורים, שאין השירה המודרניסטית בת המאה העשרים אלא המשך – שמתוך תמורה מסוימת – של השירה הרומנטית, ילידת המהפכה הצרפתית. הללו מניחים כי אין המודרניזם אלא הקצנה של הרומנטיקה האינדיווידואליסטית, אשר העלתה על נס את רעיון המקוריות החד־פעמית, הבזה לדינסטיה האריסטוקרטית, וכי עולם הרוח, שמתוכו נולד המודרניזם (עולמם של דרווין, ניצשה, פרייזר, פרויד ועוד), הוא תוצר מובהק של הרומנטיציזם האירופי. אולם, גם אותם היסטוריונים, שאינם רואים במודרניזם מהפכה והינתקות מערכי העבר של הרומנטיקה, יודו בעל כורחם, כי בתחום אחד לפחות נתחוללה בספרות המאה העשרים מהפכה של ממש, אשר יצרה קרע בין המודרניזם לבין השירה הקלאסי־רומנטית שקדמה לה: משוררי העבר, לא רק הקלסיציסטיים מביניהם, שהעלו על נס את הרטוריקה הבהירה ואת הארכיטקטוניקה צלולת המִתאים, אלא אפילו הרומנטיקונים שבהם, אשר ערפלו את דרכי המבע וטשטשו את קווי המִתאר, כולם כאחד השתדלו להיות קומוניקטיביים, פחות או יותר, גם כאשר עסקו בנושאים סבוכים וגם כאשר ביטאו נפש מורכבת וקרועה. לעומתם, ויתרו המשוררים המודרניסטיים מראש על המובנות (וכתוצאה מכך גם על הפופולאריות), וכתבו ביודעין "שירה קשה", מעורפלת וחידתית, גם כשנושאיהם הפכו לעתים טריוויאליים יותר ויותר.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
פרק זה במחקרה של זיוה שמיר מגדיר את תפקידן של האניגמה (החידה) ושל הזאוגמה (זיווג קטגוריות בלתי-תואמות) כצייני-סגנון מרכזיים בשירת נתן אלתרמן בקובץ כוכבים בחוץ. שמיר מראה כי אלתרמן נקרע בין שאיפה אליטיסטית לשירה "קשה" ומעורפלת (נוסח מלארמה, פסטרנק ואליוט) לבין נהייה אל האמנות העממית והפזמון. המאמר מנתח את הזאוגמות הדיסוננטיות ואת שיר המפנה "לבדך", ומציג את התזות ההיסטוריוסופיות והמיתיות של אלתרמן, שלפיהן החידה המודרנית מכילה תמיד הנמקה הגיונית או מיתולוגית מוצפנת.
לקריאת תקציר מורחב
פרופ' זיוה שמיר מנתחת את הארכיטקטורה האניגמטית והזאוגמטית בשירת אלתרמן:
בזכותה של שירה חידתית ומעורפלת (התשתית התיאורטית):
התנתקות מן הקומוניקטיביות: בשונה מן השירה הקלאסית-רומנטית, המודרניזם ויתר על נגישות מיידית לטובת "שירה קשה". במאמרו "על הבלתי מובן בשירה" (1933), קבע אלתרמן (במקביל לת.ס. אליוט) כי הערפל והעשן מאפשרים להביט ישר אל השמש.
הקרע בין האליטיזם לעממיות: אלתרמן נע בין תפיסת המשורר כאריסטוקרט המנוכר לבארונאות הבורגנית, לבין הערצת אמנות השוק העממית והפזמון ("השוק בשמש", "איגרת").
ז'אנר החידה (האניגמה) ומעמד הזאוגמה:
האדם כחידה: אלתרמן הושפע מספרות החידות הביניימית (הפואטיקה של החריפות / acutezza) וראקציית הבארוק. הוא קבע כי המדע והאמנות אינם פותרים את חידת היקום, אלא חושפים את פני החידה, בעוד "הפתרון הוא אילם".
הזאוגמה כציין-סגנון אגרסיבי: הזאוגמה כורכת יחדיו שמות עצם מוחשיים ומופשטים ("החטא והשופטת", "משקט וזגוגית", "הרקיע הקר והעת"). היא מפרקת את ההיגיון התחבירי והלקסיקלי, ומבטאת את התפוררות ה-universals בעולם המודרני.
ניתוח שירי החידה המרכזיים:
"לבדך": השיר מורכב כחידה שנונה. הנמענת אינה אשה בשר ודם בלבד, אלא גילום מיתי של הלבנה / דיאונור-ארטמיס (אלת הציד). "שוקייך תהילה ללוטשי המתכת" ו"לו נוהמים דובי הציר" ממזגים פסיפסי מזרח וצפון, וההדלקה של עצי הדובדבן מייצגת את פריחתם הבוטנית באביב ואת התלקחות הלילה.
"אל הפילים": החידה הפותחת "אין קץ לחכמה ואין כסיל לקישוט" מרמזת לקבוצת הכוכבים כסיל (אוריון), שהומת על ידי אלת הירח. הנפילה אל "תבל רחומה ועטינית" היא נפילה סוריאליסטית אל מרחבי האדמה המזינה והקבר.
"הם לבדם": שיר החתימה המעגלי הממזג זאוגמות אפוקליפטיות ("ניגון דומיות ושמים", "הרקיע הקר והעת" - אורנוס וכרונוס). השיר מסתיים באלם ובנפילת מסכות הטרגדיה והקומדיה. הקורא נקרא לחזור לשיר הפתיחה "עוד חוזר הניגון".

