השיר שהסתתר בין הכתוביות – על הפזמון האלתרמני המוקדם “תל אביב”
על המאמר
שלושה מארבעת הפזמונים של הסרט "לחיים חדשים" משנת 1934, היו אפוא לשירי זֶמר פּוֹפּוּלריים – מוּכּרים ואהובים – ואילו הרביעי שנחבּא אל הכלים צלל לתהום הנשייה. כבר הזכרתי שלא גרם מזלו של הפזמון האלתרמני הנושן הזה: הוא נשאר מיוּתם בקרן זווית גם לאחר שנחשף ונתגלה. כיום רק חוקרי התרבות הארץ-ישראלית בענפי הספרות והקולנוע עשויים למצוא בו עניין.
אף-על-פי שיש לו לחן שחוּבּר למען הסרט "לחיים חדשים" ובוצע בסרט, סיכוייו להיכנס ל"מחזור הדם" של הזֶמר העברי ולהתפרסם כמו שלושת "אֶחיו" הגדולים בטלים בשישים. עת לכל חפץ, והפזמון "תל אביב" איבד את "המומנטוּם" שלו (למען האמת, גם הלחן של סמבורסקי לשיר זה איננו ממיטב לחניו). הפזמון "תל אביב" אינו כלול כמובן בשני הכרכים של "פזמונים ושירי זמר" בעריכת מנחם דורמן, שיצאו לאור לפני חישופו.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר דן בפזמון "תל אביב", שנחשף בשנת 2010 על ידי חוקר הקולנוע יעקב גרוס מבין כתוביות סרט התעמולה הציוני לחיים חדשים (1934). הפזמון, שהולחן על ידי דניאל סמבורסקי לצד "שיר בוקר", "שיר הכביש" ו"שיר עמק", צלל בשעתו לתהום הנשייה. שמיר מוכיחה כי חרף נדחיותו ועל אף טעויות התמלול של זמרי המקהלה שלמדוהו מחוץ להקשרו, הטקסט עשיר במטעמים פואטיים ובלשניים. הפזמון מהווה טקסט-תשתית מוקדם שהוליד לימים את שירי הבנייה והולדת הרחוב בכוכבים בחוץ וברגעים.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את ייחודו של הפזמון המוקדם "תל אביב", שנכתב על ידי נתן אלתרמן ב-1934 והולחן בידי דניאל סמבורסקי עבור הסרט לחיים חדשים. שמיר מפרקת את המאפיינים הסגנוניים והרעיוניים של הפזמון הנשכח: שיבושי הביצוע ורבדי הלשון: מבצעי השיר בסרט (עולים חדשים מגרמניה) שיבשו את התמליל העברי המורכב, והמירו "קדחת" ב"קרחת", "גמלת" ב"גם מלט", ו"מתברזלת" ב"מתברזרת". שמיר מראה כי התמליל האלתרמני הלחיים ארמזים מקראיים וספרותיים עמוקים: "בת לא רחמה" (הושע ויל"ג), "בואו נלכה" (ביל"ו), ו"עורה החול" (אידלסון). הטקסט כטרום-תשתית לשירי "כוכבים בחוץ": השיר מציג תיאור ריאליסטי וחסר מחלצות הדר של בניית עיר מתוך החולות, הרעש והסבל הפיזי. שמיר מזהה בביטוי "עדר חמסינים" (הפיכת השרב והחמורים לעדר בהמות צמא) את התשובה האנטי-הרואית והארץ-ישראלית לתיאור המיתולוגי ב"מתי מדבר" לביאליק, ומראה כיצד דימוי זה התפתח ישירות לשירי כוכבים בחוץ ("יום הרחוב", "עיר ואם... עם הפרד בחול את נופלת"). שבירת קלישאות ואירוניה: במקום הצירוף הכבול "ים וקדם", משתמש אלתרמן בצירוף "ים וקדחת". במישור הארמזים, האזהרה המקראית "פלישתים עליך שמשון" מתגלגלת ל"עורה החול כי מלט עליך", וכבוש השממה מומחש ככיבוש הארץ המקראי בימי יהושע ("הך פטיש", "עלה רש"). שמיר מסכמת כי גם בפזמון נידח ומוזנח זה ניכרים אותם שורשים פואטיים יצירתיים שעתידים היו לצמוח לשירי מופת בקורפוס האלתרמני.

