← חזרה למאמר „אלתרמן והבריטים”
השניוּת בישראל
על המאמר
השיר השביעי במסגרת המדור "הטור השביעי" – "אלף בית" – נדפס בעיתון "דבר" ביום 19.3.1943.
את השיר כתב אלתרמן לרגל איחודן של שתי סיעות ("פְּלַגּוֹת" בלשון השיר) במפלגת "פועלי-ציון" והתלכדותן למפלגה מאוחדת. לכאורה כתב כאן אלתרמן באירוניה קלילה, והציג את המאורע כמין אוּטוֹפּיה על-טבעית שנתגשמה מול עיניו הרואות. עד לאותו איחוד היסטורי בין סיעה א' לסיעה ב', ראתה המציאוּת הפוליטית במקומותינו רק פילוגים ופירוק לגורמים, ולפתע פתאום אירע נס חד-פעמי וחסר תקדים.
אחדוּת, אחידוּת והתאחדוּת הן מושגים נדירים בזירה הפוליטית. לעומת זאת, מריבות, פיצולים ושסעים הן תופעות הנפוצות בה עד מאוד. לפיכך, אלתרמן – בתקופה של קיטוב פוליטי חריף בין "מחנה הפועלים" לבין הרֶוויזיוניסטים, הביט משתומם על התאחדותן של שתי סיעות פוליטיות למפלגה אחת, ודיבר עליה כעל פלא היסטורי.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
זיוה שמיר מנתחת את ‘אלף בית’, הטור השביעי של ‘הטור השביעי’, שנכתב לרגל איחוד שתי סיעות במפלגת פועלי ציון. אלתרמן מציג את ההתאחדות באירוניה כאוטופיה וכנס המנוגד ל‘חוקי הטבע’, משום שהפוליטיקה הישראלית רגילה בפילוגים, סיעות ומריבות פנימיות. משחקי האותיות א׳–ב׳, החדר הלומד אלפבית וההדהוד ל‘אויפן פריפעטשיק’ הופכים את היישוב כולו לכיתת לימוד פוליטית. שמיר קושרת את השיר לברירה הטבעית, ללשון חז״ל, לפיטום הקטורת ולרעיון ‘השניות בישראל’ של ביאליק: הכוח הלאומי והחולשה הלאומית נובעים מאותה נטייה להחזיק ביסודות מנוגדים ולהתפלג למחנות. השוואת הנוסח העיתונאי לנוסח המכונס מראה שאלתרמן ריכך את הסאטירה ומחק בתים אחדים. המאמר מסכם שהטורים הראשונים ביססו את עצמאותו הציבורית ואת יכולתו להשמיע עמדה לא־קונצנזואלית בלי לבטל את יריביו.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר עוסק ב‘אלף בית’, שפורסם ב‘דבר’ ב־19 במרץ 1943 כטור השביעי של ‘הטור השביעי’. השיר נכתב בעקבות איחוד שתי סיעות, המכונות בו ‘פלגות’, בתוך פועלי ציון. על רקע מציאות של קיטוב בין מחנה הפועלים לרוויזיוניסטים ושל פיצולים פנימיים כמעט בכל מפלגה, עצם ההתאחדות מוצגת כנס חד־פעמי וכאוטופיה המתגשמת. השיר פותח בחדר קטן וחמים שבו היישוב כולו לומד שנים א׳–ב׳: הציונים הכלליים, מפא״י, העובד הציוני והפועל המזרחי נחלקים כולם לסיעות א׳ וב׳, ולעתים ההבדלים ביניהן ‘דקיקים מן הדק’. הופעת מפלגה אחת מתוך שתי פלגות מעוררת תקווה שגם חזון אחרית הימים — זאב עם כבש ונמר עם גדי — יוכל להתממש. אך דרישת הדור צנועה: לא להפסיק מריבות בין מפלגות, אלא לפחות לצמצם את המהומה הנולדת ממריבת מפלגה עם עצמה. שמיר מסבירה שהאיחוד ‘בניגוד לחוקי הטבע’ רומז לעקרון הברירה הטבעית ולהתפצלות מינים. ידיעותיו המדעיות של אלתרמן, שהוכשר כאגרונום ולמד בוטניקה וזואולוגיה, מאפשרות את המטפורה. הלשון ‘הריני’ והדימוי של יצור שנוצר מהכלאת מפלגות נקשרים לדיוני חז״ל בכוי ובאנדרוגינוס; ‘דקיק מן הדק’ ו‘הדק היטב’ קשורים לקבלה ולפיטום הקטורת, ומציגים את איחוד חלקי המפלגה כמלאכת מרכבה הדורשת פרופורציות מדויקות. מן הסאטירה עובר המאמר לרעיון ‘השניות בישראל’ של ביאליק: עם ישראל מתבדל מן הגויים ובה בעת מבקש להפיץ ביניהם את תעודתו, ולאורך ההיסטוריה הוא נחלק שוב ושוב לזוגות יריבים — יהודה וישראל, צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, ציונים מעשיים ורוחניים, פועלים ורוויזיוניסטים, דתיים וחילוניים ומחנות בני הזמן. השניות היא מקור לחוסן ולהסתגלות אך גם לפילוג ולחולשה. בהערות נבחנים ההד ל‘אויפן פריפעטשיק’, שבירת הצירוף ‘אין בו מתום’, משחקי ‘חד’ ו‘אחד’, הרמז ל‘גן נעול’ של רחל והקשר הארס־פואטי ל‘השיר הזר’. שמיר מתעדת גם שינויים משמעותיים בכינוס: נוספו מוטו, נמחקו בתים ורוככה החתימה. לסיום היא מציגה את שבעת הטורים הראשונים כעדות לעצמאות אלתרמן מאביו ומאסכולת שלונסקי וליכולתו לבקר בלי מורא ובלי לשלול את זכות היריב להשמיע את קולו.

