חידת התאומים בשירו של אלתרמן “איגרת” (תשובה ליוסף אורן)
על המאמר
קראתי בעניין רב את מאמרו של יוסף אורן, שלפיו שירו של אלתרמן "איגרת" הוא ניסיון לאַחות את הקרע בין שני התאומים שהתרוצצו בקִרבו של היישוב בשנות השלושים – "מחנה הפועלים" ו"המחנה הרוויזיוניסטי" – וכדבריו:
את החרדה הזאת ביטא אלתרמן בשיר "איגרת" אשר צריך להבינו כקריאה של המשורר לפיוס לאומי בין המחנות היריבים בארץ, בין השמאל הפועלי ("היישוב") לימין הרוויזיוניסטי ("הפורשים") כדי להציל את המפעל הציוני מקריסה וכדי למנוע את הִישנות הגלוּת בעטייה של מחלוקת ב"משפחה".
נפתח ונאמר שבמובאה שלעיל ביקש כנראה יוסף אורן לכתוב "היישוב המאורגן" (כך כּוּנוּ כל התושבים היהודיים שסרו למָרוּתה של הנהגת היישוב – אנשי "שמאל" ו"ימין" גם יחד – לעומת "הפורשים" שמרדו לא רק בבריטים אלא גם בהנהגת היישוב); ואפשר שביקש לדבר על האגף ה"שמאלי" ביישוב (כלומר, "ההתיישבות העובדת") לעומת חלק מהאגף ה"ימני" ("הפורשים"). כך או כך, כאשר נקט כאן את המילה "היישוב" לא דייק בדבריו, כי מילה זו מציינת את כלל היישות היהודית שהתפתחה בארץ-ישראל למן העליות הראשונות ועד להקמת המדינה, ואינה מציינת את "השמאל הפועלי" דווקא.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמר זה מפריך את התזה הפוליטית שהציע המבקר יוסף אורן, שלפיה השיר "איגרת" מכוכבים בחוץ (1938) הוא קריאה לאיחוי הקרע בין מחנה הפועלים למחנה הרוויזיוניסטי. שמיר מוכיחה כי בשנות ה-30 היה אלתרמן איש שמאל מובהק (איש "ההגנה", חבר אסכולת שלונסקי ומחבר פזמונים סטיריים בגנות בית"ר), ושירתו הנאו-סימבוליסטית עמוקה ופוליפונית מכדי להיות אלגוריה מפלגתית 1:1. המאמר מנתח את השיר במישור האישי-ביוגרפי (וידוי על רצח האגרונום שבתוכו לטובת המשורר הבוהמיין), במישור הלאומי-מיתי (קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו), ובמישור האינטרטקסטואלי (דיאלוג עם "התלוש" ברומן בחורף לי"ח ברנר).
לקריאת תקציר מורחב
פרופ' זיוה שמיר מנתחת את השיר "איגרת" על רובדיו ההיסטוריים, הבלשניים, הפסיכואנליטיים והספרותיים:
הפרכת התזה הפוליטית של יוסף אורן:
אי-דיוק היסטורי: יוסף אורן טען כי "איגרת" הוא פיוס בין הימין לשמאל כדי למנוע את חורבן הבית. שמיר מוכיחה כי בשנות ה-30 אלתרמן הזדהה לחלוטין עם השמאל (כתב פזמונים פציפיסטיים כמו "אל תתנו להם רובים", המנון לתל-עמל, והפזמון "סרנדה מפלגתית" ב"המטאטא" שבו הוצג בית"ר כמפצץ ראשים אלים). גם בעיר היונה (1957) יצא נגד "מחתרת-פרע" (אצ"ג ורטוש).
כשל פואטי: ניסיון לצמצם שיר נאו-סימבוליסטי עמום למסר פוליטי חד-ממדי עומד בניגוד לתפיסת אלתרמן ("על הבלתי מובן בשירה"). שירת אלתרמן בנויה על אשכולות אוקסימורוניים ופוליפוניה.
הרובד האישי-ביוגרפי (וידוי מוצפן):
רצח התאום החקלאי: הדובר התמים המתוודה על רצח אחיו ("אשר ידי הייתה בו בשדה") מביע את תסביך האשמה של אלתרמן כלפי הוריו: הוא "רצח" את התאום הרציני והאחראי (האגרונום מננסי ומקווה ישראל) כדי לתת מרחב מחיה למשורר הבוהמיין.
נבואת הזינרים הקלים: השיר מנבא כי דווקא הימים המפוארים שבהם הרקיד דב בשוק (הפזמונים והטורים) הם שיזכוהו במחילה בשערי שמיים.
המישור המיתי והאינטרטקסטואלי:
פסיפס של צמדי תאומים: השיר מלחיב את קין והבל ("בשדה"), יצחק וישמעאל ("בלי מים וווידוי"), יעקב ועשו, ויוסף ואחיו ("גררתיו אל הממכר", "פשטתי כותנתו"). אלתרמן ברא דמות כלאיים של קין-הבלי.
דיאלוג עם י"ח ברנר ("התלוש"): הצירוף הייחודי בנפש ("נשברה העט", "תבוא נפשי חיגרת") והשימוש בצורת הזוגי המחודשת ("פתאומיים") מתכתבים ישירות עם וידויו של ירמיהו פייארמן ברומן בחורף לי"ח ברנר ("הנה לפניך דרכיים... ובחרת במוות! אנפץ את העט הארור"). אלתרמן הפך את השאלה הקיומית "להיות או לא להיות" לשאלה "לכתוב או לא לכתוב".

