← חזרה למאמר „הנקודה היהודית – על טורו השני של אלתרמן “הגנרלים בשבי””
כשמשטר טוטליטרי מרים ראש ומוותר על מערכת המשפט ועל בלמיהָ
על המאמר
השיר השלישי במסגרת המדור "הטור השביעי" – "מעשה בצ'רטר האטלנטי" – נדפס בעיתון "דבר" ביום 19.2.1943.
שיר זה נסב סביב אותה אֲמָנָה שנחתמה בקיץ 1941 בידי צ'רצ'יל בשם בריטניה ובידי רוזוולט בשם ארצות-הברית בפגישתם על אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי מול חופי ניו-פאונדלנד. האמנה כללה כללים ועקרונות שנועדו לאפשר את כינונה של מציאוּת חדשה בעולם עם תום המלחמה. מנהיגי העולם החופשי הצהירו בה על מטרתם להביס את המשטר הנאצי ולכונן בעולם "שלום שיאפשר לכל האומות לחיות בשלום בגבולותיהן, ותושביהן לא יחיו עוד בפחד ובמחסור".
התוועדותם של שני המנהיגים הגדולים למען ביסוסם של שלום ושוויון ברחבי העולם הנאור הייתה אחת משבע הפגישות המרכזיות של הנהגת בעלות-הברית בשנות מלחמת העולם השנייה. בטור מאוחר יותר ("הסרטיפיקט האחרון, שהתפרסם בעיתון "דבר" מיום ט"ז בניסן תש"ה, 30 במארס 1945) חזר אלתרמן והזכיר את המסמך העקרוני הזה, הקרוי "הצ'רטר האטלנטי", שכלליו קבעו בין השאר ששינויי טריטוריה ייעשו בהתאם לרצון הציבור, שתהיה לעמים זכות להגדרה עצמית ושלאחר המלחמה יפורק נִשקן של המדינות התוקפות.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
זיוה שמיר מנתחת את ‘מעשה בצ׳רטר האטלנטי’, הטור השלישי של ‘הטור השביעי’, ככתב אישום נגד הפער בין הצהרות החירות של בעלות־הברית לבין מצב היהודים בצפון אפריקה בראשית 1943. אלתרמן מאניש את הצ׳רטר כתייר תמים המגיע לאלג׳יר ומגלה כי חוקי נירנברג ממשיכים לרקוד תחת דגלי השוויון וכי מחנות ההסגר עומדים על תלם. הסגנון הילדי והרך, משחק המשמעויות במילה charter וההדים המקראיים מעצימים את האירוניה. המאמר מראה כיצד ממשלת וישי ופוליטיקאים חסרי מצפון משתמשים בשפת הדמוקרטיה, בדיונים ובוועדות כדי לדחות פעולה ולהכשיר מציאות אנטי־דמוקרטית. מסקנת שמיר היא שבהיעדר מערכת משפט ובלמים המספקים הגנה ממשית, משטרים טוטליטריים יכולים לרוקן את החירות מתוכנה ולהציג את העריצות כחוקית.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר פותח במיקומו של ‘מעשה בצ׳רטר האטלנטי’ בראשית תולדות ‘הטור השביעי’: השיר נדפס ב‘דבר’ ב־19 בפברואר 1943, לאחר ‘נקודת ארכימדס’ ו‘הגנרלים בשבי’. שמיר משווה את הצלחת המדור למפעל ‘רגעים’ של אלתרמן ב‘הארץ’ ולמדור ‘דגש קל’ שפרסם שם אברהם שלונסקי לאחר עזיבתו. ברקע הטור עומדת האמנה האטלנטית שעליה הכריזו וינסטון צ׳רצ׳יל ופרנקלין רוזוולט ב־1941, ובה עקרונות של שלום, ביטחון, הגדרה עצמית ופירוק נשקן של המדינות התוקפות. דווקא בפברואר 1943, בעת שמפלת גרמניה כבר נראתה באופק בעקבות סטלינגרד, נסיגת רומל והחלטות ועידת קזבלנקה, נחשפה הסתירה בין העקרונות לבין המציאות בצפון אפריקה. חוקי וישי האנטישמיים נשארו בתוקף, יהודים הוחזקו במחנות הסגר ונושלו מרכושם. אלתרמן עיצב את ביקורתו כמעשייה ילדית הפותחת ב‘יום אחד’ וב‘מעשה ב...’, בנוסח סיפורי ילדים ומעשיות רבי נחמן. הוא מאניש את הצ׳רטר כתייר המגיע לאלג׳יר — משחק על שתי הוראות המילה האנגלית charter, אמנה ונסיעת שכר — ופוגש את חוקי נירנברג כדמויות צוהלות. דגלי החירות והשוויון מתנופפים מעל גדרות התיל, ואילו הצ׳רטר, המגלה שהגדר והמחנה לא נהרסו, מאבד את רוחו ומתיישב לצד חוקי הגזע. שמיר קושרת את הביטוי ‘לא קמה בו רוח’ לסיפור רחב ואת ההזמנה ‘אתנו שב’ למעשה דינה; הרמזים מציגים את צרפת וממשלת וישי כמי שהחליפו נאמנויות והפקירו ערכים. היא משווה זאת גם ל‘החזית השנייה’, שבו אלתרמן משתמש ב‘היא יושבה לחלון’ הביאליקאי לתיאור אירוני של צרפת. המאמר מראה כיצד שפת החירות עצמה מסולפת: לצד חופש הדת והדיבור מוכרז גם ‘חופש קיום הגדר’, והטיפול בעוול נדחה לדיונים ולוועדות אין־סופיות. בהקשר זה מובא ‘שיחה דיפלומטית’ ממדור ‘רגעים’, הלועג לשיחות המחליפות מעשה. שמיר מסכמת שהטור חושף כיצד פוליטיקאים הופכים חזון מדיני נעלה למציאות צינית וכיצד טוטליטריות מרימה ראש בהיעדר מערכת משפט ובלמים המגינים על החלשים. הערות המאמר מרחיבות לקשרים עם ‘מכתב מאימא’, ‘מגש הכסף’, ‘פרפר נחמד’ ו‘הפרח לפרפר’, וכן מבקרות את שינוי שם השיר במהדורת הספר ל‘מעשה שהיה בצ׳רטר האטלנטי’.

