נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה לרשימת המאמרים

מסך, מסכה ומסכת

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

במכלול יצירתו של אלתרמן מצויים כמה וכמה "שירי זיקית", המתארים את התמורות המהירות המתחוללות בעולם ובאמנות המשַקפת אותו. בשירים אלה אותה יישות עצמה פושטת צורה ולובשת צורה, ממש כמו האריג שטוֹוה גיבורת הבלדה "העלמה" בשִבתה אל הפלך דום (בדומייה רוגעת ופסיבית? מתוך עירנות ודריכות?). בשיר קצר זה מן המחזור "כחוט השני" שבקובץ עיר היונה, אין ייתור או סִרכה, והוא כמדומה מן המושלמים וה"אורגניים" שבשירי אלתרמן. הקורא "הפשוט" עומד נפעם מול מפגן הלוליינות המילולית, מול עושרו המוזיקלי של השיר, יופיו החזותית ושלמותו האדריכלית. הקורא המתוחכם עומד נפעם מול שפע הרמיזות הבלתי-נדלה, הניגר לעיניו ללא סוף. שינוי דק כחוט השערה, וכל המארג המילולי השלם והמושלם, אך הדק והשברירי כקורי השממית, ישנה את צורתו והיה כלא היה.

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את הבלדה "העלמה" מתוך המחזור "כחוט השני" שבקובץ עיר היונה. שמיר מגדירה את השיר כ"שיר זיקית" מופלא ואורגני, המציג מטמורפוזה מתמדת של המציאות והאמנות. העלמה יושבת בדומייה אל הפלך ואורגת ארבעה חוטים (שני, שחור, זהב, אפור), שכל אחד מהם מזוהה בעיני מתבונן אחר עם ייעוד שונה (בגדי מלכות למלך, בגדי גרדום לשודד, בגדי משחק לוליין, ובגד בכות לפושט היד). שמיר מוכיחה כי השיר משלב מאגיה צלילית, ארמזים מקראיים ופורימיים, ומציג את השחקן והיהודי הנודד כבעלי אלף הפרצופים.

לקריאת תקציר מורחב

במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את הבלדה "העלמה" מתוך עיר היונה, ומציגה אותה כטקסט פואטי מושלם החושף את תפיסת העולם הרלטיוויסטית והדואלית של אלתרמן. שמיר מפרקת את הרבדים המילוליים, הצליליים, החזותיים והסמליים בבלדה: המאגיה המצלולית והמטפורית: השיר בנוי על מארג פונטי צפוף. המצלול "דום" מתיך את תום העלמה עם חרדת הגרדום; המצלול "חוט" מתפקד כחיבור בין מטוות הגורל, חבל התלייה של השודד, חבל הלוליין והחוטים שמניע הבמאי מאחורי הקלעים. הצירופים האופטיים (אדום, שחור, זהב, אפור) יוצרים ניגודים דרמטיים ומפגש בין רום היחס לשפלות הגורל. הקומפוזיציה האדריכלית והארמזים: השיר בנוי מארבעה בתים ראשונים המציגים ארבע נקודות מבט שונות על אותו אריג עצמו. האמירה "ואמר בלבבו המלך" מהדהדת את דברי המן במגילת אסתר ("ואמר המן בלבו"), וממחישה "כמה דק התג" בין כס המלכות לבין עמוד התלייה. השיר רצוף זיקות ל"פורים שפיל", לסיפורי יוסף, ולדמותו של קין הנווד (המיוצג בפושט היד וכלבו). ההיטהרות והרלטיוויזם האמנותי: בבית הסיום העלמה אורגת את כל החוטים יחד, רוחצת את בשרה הצח בפלג, ולובשת את המטווה הכלול מכל הצבעים. אקט זה מייצג הן פיתוי חושני והן היטהרות פולחנית. העלמה הופכת בבת אחת למלך, שודד, לוליין ופושטת-יד – כדמות השחקן וכדמות היהודי הנודד המסתגל לכל תהפוכות ההיסטוריה. שמיר מסכמת כי הבלדה היא משל על מעשה היצירה האמנותית, שהיא "מטווה פלא" המכיל את כל הניגודים והאמתות החלקיות של היקום.

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: מסך, מסכה ומסכת (AMR000482)