← חזרה למאמר „פירוש לשיר “בית ישן ויונים””
נר בחלון ופנסים אדומי זקן – אותות הזמן והמקום בשירי כוכבים בחוץ
על המאמר
מדי פעם עולה בחקר אלתרמן הטענה שלפיה שירי כוכבים בחוץ שונים בתכלית מכל חטיבות השירה האחרות של אלתרמן בהיותם שירים שנכתבו כביכול ממרומי מגדל השן של האמנות הצרופה, ללא זיקה למציאוּת הלוקלית והאקטואלית. בתשתית טענה זו מונחת ההנחה ששירי קובץ הבכורה של אלתרמן אינם אלא שירים של אַ-כרוֹנוֹס ואַ-טוֹפּוס (ללא צייני זמן ומקום), אף ללא מסרים אידאיים או אידאולוגיים – שירים שכל תכליתם אסתטיציסטית גרידא. האוחזים בהנחה זו רואים בשירי כוכבים בחוץ שירי תזזית צבעוניים ומוזיקליים, השרים שיר הלל לעולם ולקשת מראותיו הססגונית, וגורסים שבכל חטיבות יצירתו הציג המשורר שירת הגות ציבורית בעלת סממנים לוֹקַליים וטַמפּוֹרליים מובחנים, המעוגנת במציאוּת החוץ-ספרותית והמעורבת עד צוואר בענייני השעה, ואילו בכוכבים בחוץ התנתק מאותות הזמן ומאירועיו, וכתב אך ורק שירים של "אמנות לשם אמנות" על אהבתו לאישה, לעיר ולעולם.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמר זה מפריך את התפיסה שרווחה בחקר אלתרמן (בנימין הרשב ואחרים), שלפיה קובץ הבכורה כוכבים בחוץ (1938) הוא יצירה א-טופית וא-כרונית שנכתבה ממגדל השן האסתטיציסטי ללא זיקה למציאות האקטואלית. שמיר מוכיחה כי הציוריות הססגונית והנאו-סימבוליסטית אינה אלא "מסכה ומעטפת". מתחתיה מוטמנות תגובות אקטיביות, אוקסימורוניות ונבואיות לאותות הזמן והמקום: חרדה עמוקה מפני התפרצות האימה הטבטונית (furor teutonicus) והפשיזם, לצד השתקפותה של "תל אביב הקטנה" דרך ריבוד מראותיהן של ערי אירופה והמזרח הקדום.
לקריאת תקציר מורחב
פרופ' זיוה שמיר מנתחת את עולמו הבלשני, ההיסטוריוסופי והפוליטי של קובץ כוכבים בחוץ:
הפרכת תזת "מגדל השן" של בנימין הרשב: בנימין הרשב קבע באנתולוגיה The Modern Hebrew Poem Itself כי הליריקה בכוכבים בחוץ היא הרמטית, אוטונומית ומנותקת מאירועים קונקרטיים, בניגוד לשירי הטור השביעי. שמיר מוכיחה כי זוהי קריאה שטחיות. אלתרמן, שעבד בטלפרינטר בהארץ ונחשף לידיעות בזמן אמת, השתמש בטכניקה של הזרָה והפלאה (deautomatization) כדי לבחון את השמש דרך "זכוכית מפויחת".
אותות הזמן – החרדה מפני האימה הטבטונית:
אגדות הילדים הגרמניות: השילוב של אגדות האחים גרים ("כיפה אדומה", "רועת האווזים", "הנזל וגרטל") אינו שעשוע ילדותי. אלתרמן השתמש בהן על דרך האוקסימורון כדי לחשוף את האכזריות הפגנית הטבועה בתודעה הגרמנית ולהזהיר מפני הנאציזם.
שירי אזהרה מאירופה: שירים כמו "הנאום", "הדלקה", "אל הפילים", "סתיו עתיק" ו"הרוח עם כל אחיותיה" משקפים את מצעדי הלפידים בברלין, את הנאומים הטוטליטריים בכיכרות ואת התפרצות היצרים הברבריים של הציד והג'ונגל.
אותות המקום – ריבוד הנוף התל-אביבי:
תל אביב המרובדת: העיר בכוכבים בחוץ אינה עיר ביניימית דמיונית, אלא מונטאז' המלחיב את פריז, ירושלים, קונסטנטינופול ותל אביב הצעירה.
עץ השקמה: בשיר המפתח "פגישה לאין קץ" מופיע עץ השקמה התל-אביבי המפיל ענף/בד כמטפחת, ובשיר "ליל קיץ" מופיעים הרציף, פנסי הרחוב והמכבשים.
עקרון המעגליות ונצחיות הניגון: הקובץ מובנה במעגליות סגורה: שיר הפתיחה ("עוד חוזר הניגון" – נפקחת הדרך) מתחבר לשיר הסיום ("הם לבדם" – נסגרות הדרכים באפוקליפסה), וקורא לקורא לחזור חלילה. הריתמוס של "תיבת הנגינה" (שנתקף בידי נתן זך) מבטא את מחזוריות הטבע וההבטחה לשרידות האומה והרוח.

