על הקִּדמה המופלאה של האדם הקדמון החדש
על המאמר
השיר הרביעי במסגרת המדור "הטור השביעי" – "אמונות תפלות" – נדפס בעיתון "דבר" ביום 26.2.1943.
שיר אירוני זה הוא בעצם המחשה של רעיון שהעלה אלתרמן ארבע שנים קודם לכתיבת טור זה במאמר "עולם והיפוכו" (1939). בחלק השלישי של מאמר זה ("בני אדם חדשים"), שחּוּבר בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, הסביר אלתרמן שהמשטרים הטוטליטריים יוצרים "יצור אנושי" חדש שעבר תהליך דיהומניזציה שעדיין לא היה כמותו בהיסטוריה של המין האנושי.
בשירו הסרקסטי "אמונות תפלות" העמיד המשורר פנים כאילו הוא מזדהה עם עמדת ה"סִטרא אחרא", ודיבר כביכול מפיהם של "בני האדם החדשים" – מין גלמים מודרניים חסרי ערכים אנושיים כלשהם, המתבוננים באנשי "העולם הישן", המאמינים בערכים "מיושנים" כמו "מצפון", "צדק", "חמלה", כבטיפוסים פרימיטיביים קמאיים המאמינים באמונות תפלות שאבד עליהן כלח.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
זיוה שמיר קוראת את ‘אמונות תפלות’, הטור הרביעי של ‘הטור השביעי’, כהמחשה שירית לרעיון שפיתח אלתרמן במאמרו ‘עולם והיפוכו’: המשטרים הטוטליטריים מעצבים בכפייה ‘בני אדם חדשים’ שעברו דה־הומניזציה. השיר מדבר כביכול מפי אותם גלמים מודרניים, הרואים במצפון, בצדק, בחמלה ובאמונה שיש בעולם אוזן שומעת שרידים פרימיטיביים של עולם ישן. ההיפוך הסרקסטי מציג את הנאצים, המתיימרים לייצג קדמה וגזע עליון, כמי שמחזירים את האנושות למצב קמאי ונאו־פגני. שמיר בוחנת את השינויים שעשה אלתרמן בנוסח שכונס ב־1948, את ביקורתו על שתיקת האפיפיור פיוס השנים־עשר ואת הזיקה לשירת יל״ג ול‘חגיגת קיץ’. מסקנתה היא שבמציאות של ‘לית דין ולית דיין’ חייב איש הרוח לחשוף את הרטוריקה האנטי־דמוקרטית ואת הדמוניזציה של הזר והאחר.
לקריאת תקציר מורחב
המאמר מנתח את ‘אמונות תפלות’, שפורסם ב‘דבר’ ב־26 בפברואר 1943 כטור הרביעי של ‘הטור השביעי’. שמיר מציגה אותו כהמשך ישיר לחלק ‘בני אדם חדשים’ במאמר ‘עולם והיפוכו’ משנת 1939. שם הזהיר אלתרמן כי המשטרים הטוטליטריים אינם מסתפקים בהפחדת נתיניהם אלא לשים אותם מחדש באמצעות איומים, כזב ואכזריות, משנים את תגובותיהם ויוצרים מיליוני יצורים בלתי־אנושיים בדמות יוצריהם. תפיסה זו נקשרת להגותם של אוסוולד שפנגלר, אורטגה אי גאסט ויוהן הויזינגה ולדימוי של מאבק בין שתי משפחות בעלי חיים על השליטה בכדור הארץ. ב‘אמונות תפלות’ מאמץ הדובר באירוניה את נקודת מבטם של ‘בני האדם החדשים’: המושגים מצפון, לב העולם, צדק, מחאה בפרלמנט ואמונה שאפשר לפנות אל העולם מוצגים כאמונות שווא של תקופות חשוכות. בכך מתהפכת טענת הקדמה הנאצית; עובדי האלילים החדשים, הרואים עצמם כגזע עליון ומודרני, הם המחזירים את האדם למצב קמאי. המאמר מביא את הנוסח העיתונאי המלא ומשווה אותו לנוסח שכונס ב‘הטור השביעי’ ב־1948. אלתרמן שכתב חלקים, מחק את ההטחה שלפיה אין לעולם ‘אוזן שומעת’, והוסיף סיום חד המבהיר כי בהיעלם הערכים האנושיים לא יישאר אלא לקום ולהיתלות. שמיר קושרת את מוטיב האוזן השומעת למסכת אבות, לספר משלי וליצירות יל״ג ‘במצולות ים’, ‘בין שני אריות’, ‘קוצו של יו״ד’ ו‘שני יוסף בן שמעון’. היא מפרשת את השורות על האפיפיור ברומא כביקורת על פיוס השנים־עשר, שלא גינה בפומבי את השמדת היהודים. קשר נוסף נמתח אל ‘חגיגת קיץ’, שבו מצוקת הנרדף המחפש מחסה משתיקה את הספק באשר לצדקת המפעל הציוני, ואל ‘המסכה האחרונה’, שבו שב המושג ‘אמונות תפלות’. שמיר מסכמת כי השיר מבטא את ה‘אני מאמין’ של אלתרמן: בעולם טוטליטרי של אינדוקטרינציה ושטיפת מוח, איש הרוח חייב להשמיע קול, לחשוף את סילוף הלשון ולהגן על הזר והאחר, שאם לא כן הוא מסייע לדמוניזציה ולדה־הומניזציה של האנושות.

