על שירי-ההבאי הקונדסיים של נתן אלתרמן
על המאמר
את אחד ממחזורי השירה הרציניים ביותר שלו, שבּוֹ כלולים מיטב שיריו השנונים בנושאי פואטיקה ופוליטיקה, כינה אלתרמן בכותרת המנמיכה "שירים על רְעוּת הרוח" (להלן: שער"ה). ודוק, אין מדובר כאן ב"רֵעוּת", אותו מושג קולגיאלי שהכניס אלתרמן אל השירה והפזמונאות בשנות הארבעים (שהתגלגל אל "שיר הרֵעוּת" של חיים גורי [1948] והיה להמנונו של דור תש"ח). מדובר ב"רְעוּת רוח" – בדברים בטלים ובשטויות – לפי הפסוק "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד; ועוד).
מדוע הציג אלתרמן את העשייה שלו ושל חבריו כשטויות ("שְׁטוּתִים" בלשון המחזור שער"ה)? דבריו על ה"שטויות" ועל "רְעוּת הרוח" נאמרו מן הסתם באירוניה עצמית, כי כך התבוננו אז ביישוב בכל אותם בוהמיאנים, יושבי בתי-הקפה שבקרנות הרחובות, שבילו את ימיהם בשתיית שֵׁכר, מוקפים במעריצים ובמעריצות. אפילו אחותו של המשורר, לאה אלתרמן-להב, חברת קיבוץ תל-עמל (לימים "ניר-דוד"), בהיחלצה להגנת אחיה וחבריו המשוררים, הכותבים שירי-הבאי ומבלים במסבאות בעת שבני-היישוב מתגייסים, כתבה בעיתון "השומר הצעיר": "כה רחקנו מאנשי הספר שלנו, והרי הם בעינינו לרוב מבַלי-עולם".
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' זיוה שמיר מנתח את חשיבותם של שירי-ההבאי והפזמונים הקונדסיים ביצירת נתן אלתרמן, החל ממחזור "שירים על רעות הרוח" (מן הקובץ עיר היונה) ועד לשירתו הקלה ברגעים ובכתבי עת היתוליים. שמיר מוכיחה כי אלתרמן לא זילזל בשירת הרחוב; באירוניה עצמית הוא הציג את "רעות הרוח" וה"שטותים" של הבוהמה כעבודה קונסטרוקטיבית הבונה תרבות, שפה ועיר, באופן השקול למלאכת הבנאי. המאמר מנתח שירי הבאי נשכחים כגון "בתיה באמבטיה" ו"שירי ספורט" ("כדורגל" ו"בוקס"), ומראה כיצד הובלעו בהם משקלים מוזיקליים, ידע מדעי, רמיזות ליל"ג, לביאליק ולשקספיר, ועיבוד של אכזבותיו הרומנטיות.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת פרופ' זיוה שמיר את תפקידה של "רעות הרוח" והשובבות הקונדסית במכלול יצירתו של נתן אלתרמן, תוך פירוק הדיכוטונומיה המדומה בין שירה קנונית גבוהה לשירת רחוב "קלת ערך". שמיר מפרקת את המאפיינים והרבדים המרכזיים במאמר: הארס-פואטיקה של ה"שטותים" והבניין: במחזור "שירים על רעות הרוח" (מתוך עיר היונה) מזרז אלתרמן את נוצת הסופרים באמירה האירונית: "שהרבינו עסק בשטותים והנה הקימונו גם עיר". שמיר מוכיחה כי אלתרמן השיב בכך למבקרים ביישוב (ובהם אחותו לאה אלתרמן-להב) שראו בבוהמיינים מחרפי נפש בבתי קפה "מבלי עולם". אלתרמן הציב אנלוגיה מלאה בין הבנאי המניח אבן לבניין עיר לבין המשורר הבונה "בית" (stanza) בשיר; שניהם בונים את התרבות העברית החדשה. ניתוח שירי הבאי נשכחים (1933–1934): "בתיה באמבטיה" ושיבושי הלשון: השיר מתאר עולה מגרמניה המשכיר חדר בדירתה של בתיה. שמיר מראה כי הצירוף "חדר להשכיר" יונק מתרגום שאולה מגרמנית (zimmer zu vermieten), שהפך בעקבות לאה גולדברג ללשון דיבור תקנית. "שירי ספורט" ("כדורגל" ו"בוקס"): שירים אלה (נחתמו כ"אלף נון") מתארים צעירים שננטשו על ידי אהובתם ופונים לספורט. שמיר מראה כי השירים נכתבו בעיצומן של אכזבותיו הרומנטיות של אלתרמן (מגרני זיסלא ועברייה שושני), נשענים על המשקל של "שיר התימניות" (בלחן טורקי), ומפגישים בבדיחות בין שירי פרידה יצריים לקינות דרמטיות של יל"ג ("צדקיהו בבית הפקודות") וביאליק. לשון הרחוב והשתחררות מתכתיבים: אלתרמן בירך על העברית המדוברת הדשנה של השוק ("שלושה שירים בפרוור"), בניגוד למדקדקים. בשונה מאברהם שלונסקי שהכריז מלחמה על הקלאסיקה וה"יל"גיזם", אלתרמן שזר בחופשיות ארמזים מיל"ג ומביאליק אפילו בשירי-השטות שלו. שמיר מסכמת כי שירי ההבאי של אלתרמן, שנכתבו ב"משקל נוצה", היו חלק בלתי נפרד מרוחב יריעתו כאיש רוח וכאדריכל של התרבות העברית.

