הסכסוך היהודי-ערבי בשירת אלתרמן
על המאמר
מקובל לראות את נתן אלתרמן (1970-1910) כמי שנמצא בלב הקונסנזוס של תנועת העבודה הציונית, אך הוא מתגלה כמשורר שעמדותיו מורכבות ולעתים אף חתרניות. שירתו מאופיינת בשני קווים מקבילים: שירה לירית אישית (כגון זו שבספריו כוכבים בחוץ ושמחת עניים) ושירה אקטואלית שהתפרסמה בעיתונות היומית כטור שבועי תחת הכותרת "הטור השביעי". בטוריו (כלומר בשיריו האקטואליים) משנות הארבעים בונה אלתרמן את מיתוס האומה היהודית החדשה הנולדת מתוך השואה ונבנית בארץ ישראל. הטור "על הילד אברם" (1946) בנוי כבלדה המספרת על ילד יהודי השוכב לאחר המלחמה על מדרגות ביתו ומסרב לקום ולשכב במיטתו, למרות הפצרותיהם של בני משפחתו המתים ושל אומות העולם, עד שהוא שומע את קול האל הקורא לו "לֵךְ לְךָ, דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם, / אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אַרְאֶךָּ." הטור "מגש הכסף" (דצמבר, 1947) מגיב על החלטת האו"ם על הקמת המדינה היהודית בחרדה מפני תוצאות המלחמה העתידה להתרחש. האומה מעוצבת כאלה קדמונית התובעת קורבנות אדם צעירים. עם סיום המלחמה היא מתכוננת לטקס ומצפה לנס, אך נדהמת לראות במקום זאת לוחמת ולוחם צעירים חיים-מתים הצועדים לקראתה. היא מתנכרת אליהם ושואלת "מי אַתֶּם?", והם מתוודעים אליה בהכרזה "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים", ונופלים מתים לרגליה. אפשר שיש בשיר עמדה ביקורתית כלפי היישוב ומנהיגיו, המגלים יחס מתנכר וכפוי טובה כלפי לוחמי הפלמ"ח המקריבים את חייהם למען המדינה שבדרך.
בשיריו הראשונים של אלתרמן, המשמרים ומחזקים את האתוס הציוני, הערבים כמעט שאינם נוכחים. בשיר "הורגי השדות" (1936) בעל האופי המיתי מתואר קשר ארוטי הנוצר בין החלוץ לאדמה, אך יצורים דמוניים המכונים "הורגי השדות" מגיחים בלילות מכפריהם ההרריים ומציתים את השדות. גם השירים "עץ הזית" ומערומי האש" (בתוך כוכבים בחוץ, 1938) מתייחסים למאבקי ההשתרשות של החלוצים בקרקע, כשקיומם של הערבים נרמז, כצל יונגיאני המצוי ברקע, במטפורות "מַשְׂטֵמָה צְרוּפָה" ו"חוֹמַת נָקָם שָׁקוּף". עדיין אין ניסיון להבין את האחר, ואיבת הערבים מוצגת כסתמית וחסרת סיבה. בימי מלחמת העצמאות משתנה עמדתו של אלתרמן בהדרגה, והוא מגלה יותר ויותר אמפתיה כלפי הערבים לנוכח אסונם. בשיר האקטואלי "על זאת" (1948) הוא מגיב על פשעי מלחמה, מוחה נגד ההשתקה וקורא להעניש את האשמים. במחזור השירים "מלחמת ערים" (עיר היונה, 1957) הוא מתאר את נפילתה של יפו ואת בריחת תושביה באופן המזכיר תיאורי אסון של פליטים יהודים בגולה ("שָׁם יוֹרֵד הֲמוֹנָהּ שְׂתוּם עַיִן / וְנִקְבָּץ בְּמוֹרַד הַתֵּל / וּבְדִשְׁדּוּש וּנְקישַׁת-קַבַּיִם / רְכוּשׁוֹ לְפָנָיו גּוֹלֵל"). לאחר הקמת המדינה הוא מבקר את מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי, ובשירים אקטואליים רבים הוא מגנה בלשון חריפה פגיעות ועוולות, ביניהם הטבח בכפר קאסם (1956). את אזרחי המדינה הערבים הוא רואה כ"מִעוּט מְדֻכָּא וְצוֹדֵק" ואילו הרוב היהודי הפך בעיניו "לְצִבּוּר שֶׁל קְסָדוֹת וְאַלּוֹת" ("מהומות בנצרת", 1958).
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של חגי רוגני (המבוסס על ספרו מול הכפר שחרב) מנתח את ייצוג הסכסוך היהודי-ערבי בשירתו הקנונית ובטוריו הפוליטיים של נתן אלתרמן משנות ה-30 ועד לשנות ה-50. רוגני מוכיח כי אלתרמן נע בין שתי פזורות פואטיות: מחד – דיכוטומיה בין שירת היחיד הסימבוליסטית לשירת הציבור הז'ורנליסטית ("הטור השביעי"); ומאידך – בנאי של מיתוס האומה הציוני. המאמר עוקב אחר התפתחות עמדתו של אלתרמן: מהתעלמות ודמוניזציה מוקדמת ("הורגי השדות"), דרך הומניזם ומחאה נוקבת נגד פשעי מלחמה, אפליה והממשל הצבאי ("מקרה פעוט", "על זאת", "מהומות בנצרת"), ועד לתיאור מורכב ומטלטל של הנכבה הפלסטינית במחזור "מלחמת ערים" שבספר עיר היונה.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתח חגי רוגני את התפתחות יחסו של נתן אלתרמן לסכסוך היהודי-ערבי ולדמות הערבי, מתוך בחינת המנגנונים האידיאולוגיים והפואטיים ביצירתו. רוגני מפרק את שלבי ההתפתחות והתמות המרכזיות במאמר: הפרדה ז'אנרית ומיתוס האומה: אלתרמן שילב בין הלך בוהמייני למשורר לאומי. הוא יצר הפרדה בין השיר הלירי-קנוני לבין ה"טור" האקטואלי (רגעים, הטור השביעי). בטוריו בנה אלתרמן את מיתוס האומה כקהילייה מדומיינת הרת סבל ולידה מחדש ("הילד אברם", "מגש הכסף"), והצדיק את מחיר הדמים של העצמאות. מהתעלמות ודמוניזציה למפנה הומניסטי: שנות ה-30: בשירה המוקדמת והקנונית (כוכבים בחוץ) הערבים נעדרים, ואילו בשיר "הורגי השדות" (1936) הם מעוצבים באופן דמוני כחיה טורפת המבקשת להחזיר את הישימון. בטורי רגעים הם מיוצגים כאויבים המפזרים מסמרים ומציתים שדות. שנות ה-40 וה-50: ב"מקרה פעוט" (1945) מתחולל היפוך – הערבים מיוצגים כעובדי אדמה תמימים שנשדדו בידי הנוער העברי. בשיר "על זאת" (1948) יצא אלתרמן במחאה חריפה נגד טבח אזרחים (אירועי לוד) ונגד קהות החושים. מחאת השלטון והנכבה בעיר היונה: ביקורת הממשל הצבאי: בטורים שכתב בשנות ה-50 ("נזיפה בתופיק טובי", "צרכי ביטחון", "על דבקות שאינה במקומה", "תחום המשלש" על כפר קאסם, "מהומות בנצרת") תקף אלתרמן את הממשל הצבאי, הגירושים והאפליה, והכיר ב"מכוות התבוסה" ובסבל הפלסטיני. "עיר קורסת": במחזור "מלחמת ערים" שבעיר היונה (1957) תיאר אלתרמן בחדות אובייקטיבית ומזעזעת את קריסת יפו ואת מנוסת פליטיה דרך הים. בלא-מודע הפוליטי שלו הציג אלתרמן את היפוך התפקידים – מנרדפים לרודפים ולגזלנים.

