← חזרה למאמר „׳ברית בתרים בין השורות׳”
לשון ולאומיות: השפה העברית כנושא בשירת אלתרמן
על המאמר
אחד הנושאים שאין מרבים להתעכב עליהם בחקר שירתו של אלתרמן הוא יחסו המיוחד אל השפה העברית. עובדה היא שאין עוד משורר עברי בן תקופתו, ולא כל שכן - לאחריו, שהפך את השפה העברית למושא התייחסות חוזר ונשנה ביצירתו, כמוהו. הוא כתב עליה החל בשנות השלושים למאה העשרים, שנות ראשית יצירתו, ועד אמצע שנות השישים, העשור האחרון לחייו, ובסוגות שונות: למן האקטואליה של שירי רגעים והטור השביעי ועד השירה הקנונית ההגותית המאוחרת שבעיר היונה ובחגיגת קיץ, וכן ביצירתו לילדים בספר התיבה המזמרת.
בתשתית למחקר זה אותרו למעלה מ-20 היקרויות ביצירת אלתרמן שבהן הוא נוגע מפורשות בשאלת העברית; לא כולן מקיפות יצירות מלאות ולא בכולן נוכל לגעת במסגרת זו. המשותף לכל האזכורים הללו – אולי באופן לא מפתיע – הוא הופעתם ביצירתו בהקשר לאומי-ציוני.
נתן אלתרמן, בנו של יצחק אלתרמן, ציוני והבראיסט מובהק, שהקים בוורשה יחד עם יחיאל הלפרין, אביו של רטוש, את גן הילדים העברי הראשון, מעולם לא הסתיר את דבקותו באידיאולוגיה הציונית. וכבר ב-1938, ברשימתו "סוד המרכאות הכפולות", דיבר בזכות חילוצו של המושג "ציונות" מבין המירכאות שלתוכן נקלע על-ידי מסתייגים וציניקנים וסיים את הרשימה במילים הבאות: "יום שבו ישיר הפייטן העברי על הציונות, למשל, ויִראֶה עצמו י כ ו ל ו ז כ א י להביא בשירו את שמה המפורש ב ל א מ ר כ א ו ת, יהיה יום ניצחון לשירה העברית" (פיזור האותיות במקור).
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של פרופ' חיה שחם בוחן את יחסו של נתן אלתרמן לשפה העברית כנושא מרכזי ומתמשך ביצירתו. שחם מזהה למעלה מ-20 היקרויות בסוגות שונות (פזמונים, טורים פוליטיים ושירה קנונית) שבהן נדונה השפה בהקשר לאומי-ציוני. המאמר מוכיח כי אלתרמן לא תפס את העברית כמתה שהוחיה, אלא כגוף חי ורציף לאורך גלויות ישראל, שהיווה תנאי הכרחי לכינון הריבונות והממלכתיות. אלתרמן בנה נרטיב ביוגרפי-מיתי לשפה, תוך גילוי סובלנות והכלה כלפי העילגות ולשון הפרוור של העולים החדשים.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מציעה פרופ' חיה שחם עיון מקיף בהשתקפותה של השפה העברית כנושא ביצירת נתן אלתרמן, ומעגנת אותה בתאוריות לאומיות (כגון אריק הובסבאום) ובאידיאולוגיה הציונית. שחם מפרקת את התמות והשלבים המרכזיים במאמר: הלשון כתנאי ללאומיות ולממלכתיות: אלתרמן, בנו של יצחק אלתרמן (ממייסדי הגן העברי בוורשה), ראה בעברית ובחינוך העברי את ה"קפיץ" שהניע את התחייה הציונית. בטורים כמו "למורי ישראל בוועידתם" ו"דוד לוין" טען אלתרמן כי שרידות העברית בגולה אפשרה את הקמת המדינה. תפיסתו תואמת את הגדרת הובסבאום על השפה כקריטריון מכריע ללכידות לאומית. הנרטיב הביוגרפי של השפה: אלתרמן עקב אחר תחנות הרצף ההיסטורי של העברית: העברית המקראית: בחגיגת קיץ ("שוק הפירות") מתוארת הלשון המקראית כבעלת "קוד גנטי" אתי ונבואי השופט עוולות. ימי הביניים וההשכלה: בספר התיבה המזמרת ("הקרב על גרנדה" – שמואל הנגיד) ובעיר היונה ("מחברות עמנואל", "שלושה שירים בפרוור" – מיכ"ל ויל"ג) מראה אלתרמן כיצד שפת הספר נשמרה בגלות והזינה את הארציות החדשה. התחייה והדיבור העברי: בטורים "ביד לשון" (אליעזר בן-יהודה) ו"אנשי עלייה שנייה" מתואר המעבר הפרדוקסלי והנועז משפת כתב לדיבור חורש. הכלה וסובלנות ל"עברית העילגת": בשנות ה-50, מול חששות הממסד משיבושי הלשון של העלייה ההמונית, גילה אלתרמן עמדה מרוככת. ב"שלושה שירים בפרוור" ובחגיגת קיץ ("ועוד אמרו האותיות") טען אלתרמן כי העברית המדוברת, הפרוורית והעילגת אינה סכנה, אלא תבלין ("כמון וצימוק") המזריק דם חדש וחיות לשפת הקודש.

