בלדות-הפליט של נ. אלתרמן
על המאמר
הופעתן של "בלדות-קינה" בנושא השואה, תוך הדגשת הגורל היהודי במלחמת העולם השניה, קיבלה דפוסים שיריים מעניינים במעגל השירה של משוררי שנות ה-40. שני משוררים – א.צ. גרינברג ונ. אלתרמן מייצגים, במידה רבה, את דרכי-העיצוב הדומיננטיות בנושא שלפנינו. אולם נ. אלתרמן לא כתב על מחנות הריכוז והמוות, ולא התייחס ליהודי שנורה בתוך השלג או לתוך בורות ההריגה, אלא כתב בלדות על מצבי פליטות ונדידה, שהתרחשו בשלהי המלחמה ובימים שלאחריה.
אחד המוטיבים החוזרים בבלדות העממיות והספרותיות כאחת – הוא מוטיב הנדודים. לעיתים הנוודות היא פרי נורמת חיים מקובלת: כגון אביר נודד או זמר נודד, ולעתים היא פריים של חיים שחרגו ממסלולם התקין – כגון מלחמות או אסונות טבע, שהחרידו אוכלוסיות שלמות ממקומותיהן וציוו עליהם לנוד ולנוע בדרכים. תופעה זו איפיינה את גורל יהדות אירופה במלחמת העולם השניה, והוותה תשתית לשיריו של נ. אלתרמן במסגרת הטור השביעי".
נ. אלתרמן כתב שירים על מצבי פליטות ונדידה של ילדים יהודיים במלחמת העולם השניה, ושילב בהם יסודות של קינה, תוכחה ותקווה. יסודות אלו משולבים בשיריו בהעלאת "צופנים יהודיים" שמקורם בתנ"ך (כדוגמת השיר: "על הילד אברם"), צופנים מן הפולקלור היהודי העממי ("על אם הדרך עץ עמד"), או לקוחים ממערכת צופנים כללית ("ילודי אשה": "בן השרופה", "בן ישנת-עפר", "בני הטבועה", "בן האובדת" וכד').
רוב השירים בנושא השואה, שפרסם נ. אלתרמן במסגרת הטור השביעי כתובים במתכונת הבלדה. וכבר עמד על כך א. מגד בדבריו על נ. אלתרמן ושירת "קו הקץ". מגד מנה 11 שירים במסגרת הנידונה, והוסיף כי לפי הערכתו השירים הללו קרובים יותר לבלדה היהודים של איציק מאנגר מאשר לבלדה הסקוטית הקלסית, ולא פחות מכך קרובים הם למתכונת שיר הערש היידי האלגי, שהאירוניה שבו צפונה בניגוד שבין אופיו המרגיע של שיר הערש, המכוון להשפיע על נמנום ועל שינה – לבין סיפור המעשה, אשר לעתים קרובות אינו עשוי להרגיע כלל. ואכן, השילוב של צחוק ודמע בולט בשירה העממית היהודית הן במזרח אירופה והן במערבה, ושילוב אלמנטים טרגיים בשירי-ערש מופיע במסגרת האירופית הכללית והיהודית כאחת, כשם שאלימות ופחד מופיעים באגדות עם ובסיפורי ילדים.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרה של חנה יעוז מנתח את "בלדות-הפליט" והקינה שחיבר נתן אלתרמן בנושא השואה בשנות ה-40 וה-50 (בהטור השביעי ובעיר היונה). יעוז מוכיחה כי בניגוד למשוררים אחרים, אלתרמן נמנע מתיאור ישיר של מחנות המוות או בורות ההריגה, והתמקד במצבי פליטות, נדודים והעפלה של ילדים יתומים. המאמר מראה כיצד עוצבו בלדות אלה תוך דיאלוג דרמטי בין החיים למתים, שילוב צופנים מקראיים ופולקלוריסטיים (כמו מוטיב העץ "על אם הדרך" ממאנגר), ובניית מתח אירוני בין תבניות מלודיות של שירי ערש לבין אימי הזיכרון.
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה מנתחת חנה יעוז את דרכי העיצוב הפואטיות של נושא השואה והפליטות בשירתו של נתן אלתרמן. יעוז מפרקת את המאפיינים והמוטיבים המרכזיים במאמר: הימנעות מתיאור ישיר וז'אנר הבלדה: אלתרמן לא תיאק את הזוועות בגיא ההריגה, אלא התמקד במצבי הפליטות והבריחה שלאחר האימה. שירי השואה שלו נכתבו במתכונת הבלדה המואפיינת במבנה שקול, מלודי וקונבנציונלי. בעקבות אהרן מגד, יעוז מציגה את זיקת השירים לבלדות היידיש של איציק מאנגר ולשירי הערש האלגיים, שבהם נוצר ניגוד אירוני בין הצליל המרגיע של שיר הערש לבין הזוועה המתוארת. הדיאלוג הדרמטי והצופנים היהודיים: דיאלוג בין החיים למתים: הבלדות מושתתות על מונולוג דרמטי המעפיל לשיא ונחתם בדממה ("מכל העמים" – דיאלוג הילדים המתים עם האל; "הרצל והילדים" – דיאלוג הילדים ברכבת עם הרצל). "על הילד אברם" (1946): הילד הפליט מסרב לישון בבית שבו נרצחו הוריו. צו האל "לך לך" הופך אותו מאברם לאברהם, ומעלז את השיבה לארץ ישראל כהוראה קדמונית הנעשית דרך "ליל מאכלת ודם". "על אם הדרך": העץ הבלדיסטי שהיה עֵד ואתר לעקדת האב והסב ("על אם הדרך עץ עמד"), עובר מטמורפוזה והופך לתורן בספינת המעפילים – סמל לתפילה, יגון וצידוק המניעים את הפליטים. מחזור "ילודי אשה" בעיר היונה: המחזור מציב סיטוצאיות של אמהות מתות הרודפות/מלוות את ילדיהן היתומים בבטן ספינות המעפילים ("בן השרופה", "בן ישנת-עפר", "בני הטבועה"). יעוז מציינת גם שיר מוקדם מ-1938 ("אגדה על ילדים שנדדו ביערות"), שבו השתמש אלתרמן באגדת "הנזל וגרטל" כאנלוגיה לרייך השלישי הטורף ילדים.

