← חזרה למאמר „פירוש לשיר “ירח””
עם ספרו של אלתרמן
על המאמר
כך פעמים, לפתע, נישאת העין מול שרביט־ענף ענוד אגלי־טל המתנודד להנאתו בחמה: וכמין ראִיה ראשונה אתה חובק את זכרו בלב ומפליג לקראת כל מראה ושמועה הפורשים את עצמם כאילו מחסד זה, מראה הנגלה ונענה בבת־צחוק משתפכת על השפתים כפרח על עליו. ריח החיים עולה לאפך והוא כריח שדה, יער וגשם.
משהו ממין זה בא אלי עם קריאת ספרו של אלתרמן. אור, הרבה אור, אור שחרים מסלסל בין אדי נהר ו"המולת עצים בתכלת" גשם, בארות ו"דרכים עמוסות מרחב ושיר" פונדקאות, שוָקים, ברזל, עשת ומתכת.
הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל
נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.
זה הוא המטען, שאותו פורק המשורר כראשון נודד את יריעת אהלו וממצמץ בעיניו מול המרחב המתחכך לרגליו בחַיַת־בית תמימה ונבונה.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
יוכבד בת־מרים מתארת את קריאת ‘כוכבים בחוץ’ כהתגלות חושית רעננה של העולם: אור, גשם, שדות, דרכים, פונדקים, שווקים ומתכת. היא מדגישה את קולו היחיד והמיוחד של אלתרמן, את התמימות הילדית ואת העברית המתחדשת והחיה שלו. לצד חדוות החיים היא מזהה בשירים חוט של עצב, ולבסוף רואה בקובץ שירה של בן הארץ, שהמולדת נוכחת בו לא באמצעות סממנים מפורשים אלא כחוויה גופנית וטבעית. הספר הוא בעיניה ‘חג ותשורה’.
לקריאת תקציר מורחב
הרשימה נפתחת בתיאור רגע של ראייה ראשונה, שבו מראה טבע פשוט נעשה מקור לחסד ולהתפעמות. בת־מרים משווה לכך את חוויית הקריאה ב‘כוכבים בחוץ’: עולם גדוש אור, שחר, נהר, עצים, גשם, בארות, דרכים, פונדקים, שווקים וחומרי מתכת. אלתרמן מוצג כמשורר נודד הפורק לפני הקורא מטען עשיר של מראות וקולות. מכאן עוברת הכותבת לאפיון קולו השירי: קול יחיד ומיוחד, שיש בו תמימות ואמונה של ילד, אהבה לעולם וחושניות לשונית. עם זאת, השמחה אינה מוחקת את העצב; הוא משוזר בשירה כחוט כחול. בת־מרים מביאה מובאות מן השירים ‘בדרך הגדולה’, ‘אולי היד אותך בלי דעת מבקשת’ ו‘הרוח עם כל אחיותיה’ כדי להמחיש את תנועת ההלך, תחושת החלוף, התמימות ורעננות המפגש עם מילים ודברים. בחלק האחרון היא משבחת את העברית של אלתרמן: לשון עתיקה שזוכה אצלו לפשטות משוחררת, לצלילי ילדות ארץ־ישראליים ולחיים חדשים. מסקנתה היא שאלתרמן שר את המולדת מעצם היותו בן הארץ; גם בלי לנקוב בסממניה, היא נוכחת בגופו, במבטו ובלשונו. לכן הספר מתקבל אצלה כחג וכמתנה.

