נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „על הבלתי מובן בשירה”

פזמונים

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

אלתרמן אמר מה שהיה לו לומר בפומבי, ברשות הרבים, לא רק בשירי "רגעים", אלא גם בפזמונים מעל במת התיאטרון הסאטירי. אלו נועדו לקריאה ואלו נועדו לזמר. הראשונים – אכסנייתם היתה "הארץ", האחרונים – אכסנייתם היתה "המטאטא". שירי העתון ופזמוני התיאטרון – רקעם ומקום מולדתם היתה תל־אביב.

באביב 1927 נוסד בתל־אביב התיאטרון הסאטירי הראשון בשם "הקומקום". אביו־מחוללו היה אביגדור המאירי, ואף כי המאירי לא היה "איש תל־אביב", במובן זיקתו הטבעית של אדם אל מקום־מושבו (באותו מובן, שעליו דיבר אלתרמן ברשימותיו התל־אביביות משנת 33'), הרי רק בעיר זו יכול היה "הקומקום" להיווצר, כמוהו כמוסדות־תרבות אחרים שנוסדו אז בארץ. תעודת־הלידה של התיאטרון הזה, כפי שהציגה המאירי לרגל הצגת־המאה, מגדירה את מוצאו, בלשון היתולית, כמובן: "אמו של הילד היא תל־אביב של מעלה" ו"אבי הילד הוא המשורר אביגדור המאירי"; "הסנדקאים הם ח.נ. ביאליק ושושנה פרסיץ". לכן צריך להוסיף כמה וכמה פרטים מן הביוגראפיה של המאירי עצמו, שבלעדיהם לא תובן די־צורכה העובדה, שדווקא המשורר הזה, בפעלתנותו הקדחתנית, הניח את היסוד לסאטירה הארצישראלית בגילגולה התיאטרוני. בפרק כללי על הספרות הארצישראלית בשנות השלושים כבר צויין מעמדו האופוזיציוני של המאירי, שנתבטא בין השאר גם בבטאוני־היחיד שלו, תחילה – "לב חדש" (1921 – 1924) ואחר־כך – "המחר" (1927 – 1831), שבשערי שניהם התנוסס מוטו, לאמור: "חופש־הדיבור אינו רשות אלא חובה!". על מה מתח ועל מה לא מתח ביקורת קטלנית מעל עמודי הבטאונים הללו! ובמי לא פגע – אישית – בשבט ביקורתו. אמנם בפתח־דבר ל"מחר" (גליון א', אייר תרפ"ז) כתב כי כתב־עת זה נועד להיות "דוכן בשביל חופש האידיאות והאידיאלים" וכי זוהי אמנם "אכסניה למלחמה", אבל לא "למלחמת אנשים" ולא "למלחמת מפלגות", כי אם אך ורק "אכסניה למלחמת האידיאות". אלא שבניגוד לנדרים אלו הקדיש המאירי חלק ניכר מעתונו להתקפות על סופרים ואישי־ציבור, בנקיטת שמותיהם, כדי להעמידם לעמוד־הקלון. זו היתה מעין אופוזיציוניוּת לשמה, מתוך מצוקה נפשית (וגם חומרית) ממארת; היו לה, כמובן, תכנים אידיאים, אבל לא מהם באו לה תנופתה, להיטותה, התמדתה; תכניה ומטרותיה עלולים היו להשתנות (ואכן השתנו במרוצת הימים אפילו מן הקצה אל הקצה), אבל היא עצמה עמדה בעינה כמה שנגזר מטבע־ברייתו של המשורר הזה. לקרוא לדברים בשמם, בערטיליותם, ככל האפשר, זהו מסימניה ההיכר של ה"אכספרסיוניזם" שלו. מישהו, שראה יפה למהלכי־נפשו של המאירי, אמר עליו, שהוא "אמן השונא את האמנות שביצירה" וגם "שונא את 'הטהרה' שבלשון", הגם שהיה אֶסתיט, כמעט "דאנדי".

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

פרק זה בספרו הביוגרפי של מנחם דורמן בוחן את כניסתו של נתן אלתרמן לזירה הציבורית ולתיאטרון הסאטירי הארץ-ישראלי בשנות ה-30 וה-40. דורמן עוקב אחר שורשי הקברט והסאטירה העברית מתיאטרון "הקומקום" של אביגדור המאירי ועד להקמת תיאטרון "המטאטא". הפרק מראה כיצד הפזמון התיאטרוני של אלתרמן, שנכתב בשיתוף פעולה הדוק עם שחקנים ומלחינים (וילנסקי, לברי, זעירא), שילב קלות דעת, הומור, שפה ארצישראלית חיה ואירוניה דקה. דורמן קובע כי פזמוני אלתרמן ביטאו ציונות "בלא מרכאות" והיוו אבן פינה לצמיחת התיאטרון והזמר העברי.

לקריאת תקציר מורחב

בפרק התשיעי מתוך הביוגרפיה שחיבר מנחם דורמן על נתן אלתרמן, נבחנת פעילותו הענפה של המשורר כפזמונאי הבית המרכזי של התיאטרון הסאטירי "המטאטא" בשנים 1934–1944. דורמן מציב את הפזמונאות האלתרמנית לצד כתיבתו העיתונאית ("רגעים" ו"הטור השביעי"), ומבהיר כי אלתרמן בחר לבטא את עמדותיו הציבוריות בשתי אכסניות תל-אביביות מקבילות: העיתון והבמה.
דורמן משרטט את תולדות התיאטרון הסאטירי בארץ: החל מתיאטרון "הקומקום" שהקים אביגדור המאירי ב-1927 ברוח הקברט האירופי והסאטירה התוקפנית, ועד לפרישת השחקנים והקמת "המטאטא" ב-1928 כתיאטרון סאטירי מקצועי, עממי וקונסטרוקטיבי. הצטרפותו של אלתרמן ב-1934 העניקה ל"מטאטא" את עשור הזהב שלו. דורמן מנתח את סוד קסמו של הפזמון האלתרמני:
איכות ספרותית ומוזיקלית: פזמוניו נכתבו ב"ארצישראלית" חיה שמיזגה את לשון הדיבור והספר, והיו בעלי ערך פיוטי שעמד בזכות עצמו גם ללא הלחן.
עבודה סדנאית קולקטיבית: אלתרמן התאים את פזמוניו ל"טיפוסים" הבימתיים של שחקני הלהטוט (רודנסקי, חורגל, לונדון, גמליאלית) ועבד בהרמוניה עם המלחינים.
אירוניה וציונות בלא מרכאות: בניגוד לסאטירה הורסת, פזמוני אלתרמן השתמשו באירוניה דקה ובהמעטה (Understatement) כדי לבקר עיוותים (ספסרות, ניצול עבודה) תוך דבקות וחיוב עמוק במפעל התחייה הלאומי.

שירים הנדונים במאמר

עוסק בשיר

אנשים בהם דן המאמר

  • אביגדור המאירי
  • ברוך גוריאצ'יקוב (גילאון)
מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: פזמונים (AMR000764)