נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה לרשימת המאמרים

פרץ וסער

לקריאת המאמר המלא

על המאמר

הפסקת "כתובים" בדצמבר 1932 ויסוּדם של "גזית" בינואר 1932, של "טורים" ביוני 1933 ושל "גליונות" בנובמבר 1934 נראים, ביסודו של דבר, כמהלך אחד בצמיחה של הספרות הארצישראלית, מהלך של יתר־גיווּן ושל ביסוס טעמים שונים גם בבטאונים מיוחדים, כל בטאון ועורכו: שלונסקי, למדן, טלפיר, שלושתם בני ראשית המאה, שעלו לארץ בתחילת שנות העשרים כאנשי העליה השלישית וגמרו בארץ אוניברסיטאות של סלילת כבישים, בניין בתים וייבוש ביצות בעמק יזרעאל. היה שוני רב (גם בצורה החיצונית) בין "גזית" ל"גליונות". אך מדבר אחד ביקשו שניהם להתבדל מפורשות והוא זיקה למפלגה מן המפלגות ותלות בהן, מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית. כמו שכתב למדן בפתח החוברת הראשונה: "כרטיס־מפלגה אין בידינו וגם איננו רוצים הו. אנו רואים בפוליטיזציה היתירה של חיינו עתה אחד האסונות הגדולים ביותר של זמננו וגו'". ("גליונות לדברי ספרות, מחשבה וביקורת, יוצאים אחת לחודש על־ידי יצחק למדן", תל־אביב, כסלו תרצ"ד). מבחינה זו, "גזית" עוד הרחיק לכת בהתנזרותו מכל טיפול בבעיות חברתיות אקטואליות ומכל נקיטת עמדה כלפיהן. עמודיו היו מוקדשים רק לספרות ולאמנות. מאידך גיסא, הירבה טלפיר לעסוק בסוגיה של "פרובינציאליות" ו"אוניברסאליות" ולעשותה, לכאורה, קנה־מידה לאמוד בו את הישגיה או כשלונותיה של הספרות הארצישראלית שבעין; לדידו, יעוד בטאונו, בניגוד לבטאוני שלונסקי, היה לעצב את המיזוג הנכון בין "הארצי־לוקאלי והיצירה האוניברסאלית". לעומת זאת, עורך "גליונות" לא שינן מושגים אלו וניגודם (הממשי או המדומה), שעוד תפסו מקום ניכר, כזכור, במילונם של "כתובים", בימי שטיינמן־שלונסקי. אם "טורים" ו"גזית" ניסו להגשים, כל אחד על־פי דרכו, פורמולה מיוחדת של "מבית ומחוץ" (איך להיות ספרות עברית מודרנית כענף מן הספרות האירופית), הרי "גליונות" כמו ביקש להסתפק במועט של "בית" גרידא.

בין כך ובין כך, שוב לא היה בנמצא "מחנה" של ספרות צעירה, אף כי שלונסקי עוד הוסיף זמן־מה, גם בגדר "טורים", לדבוק בנוסח הקודם. הסתייגותו של אלתרמן, בן שנות השלושים בספרות ארצישראלית, מן התפיסה השלונסקאית של "מחנה" ושל מלחמת "מחניים", עם השיתה ביטוי לטעם אישי, למזג אישי, היתה בה גם סימן לתמורה כללית יותר, ועם שחבורת ,טורים" היתה חביבה עליו והוא חש מחוייבות לעשות למען הצלחתו, שיפורו והעשרתו של הבטאון הזה, לא חסך מטובו גם מ"גזית" האנטי־טורימי, אם אפשר לומר כן. כמו שראינו, תחילת השתתפותו בבטאון זה, בעודו בנאנסי, היתה מקרית כלשהו (ושלונסקי גער בו, כנראה), אבל אחר־כך, שעה שכבר ידע היטב מה בין "גזית" ל"טורים", הנה בכל־זאת לא משך את ידו מבטאונו של טלפיר והוסיף להדפיס בו שירים גם בשנת תרצ"ג וגם בשנת תרצ"ד, עד שנפרד מכתב־עת זה מחמת דבר שנפל בינו לבין העורך ולא חזר להדפיס בו שירים משלו. שיר אחרון שפירסם ב"גזית" הוא שירו הנודע: "חיוך ראשון", בגלגולו הראשון, כמובן. מכל־מקום, השתתפותו של אלתרמן ב"גזית" במשך שלוש שנים, בקירוב, גם בימי "כתובים" וגם בימי "טורים", היתה בבחינת ביטוי חיובי לשלילת התפיסה של בלעדיות, מטעם "המחנה" או מטעם "החבורה".

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

פרק זה מתוך הביוגרפיה מאת מנחם דורמן בוחן את דעיכת חבורת "יחדיו" ואת סגירת השבועון "טורים" (בגלגוליו ב-1934 וב-1939). דורמן מתאר את תהליך ההתפרקות הפנימי בין אברהם שלונסקי לחבריו, את התקרבותו של שלונסקי לשמאל המפלגתי ("השומר הצעיר"), ואת היפרדות הדרכים בינו לבין אלתרמן. הפרק מנתח את הפולמוס בין השניים סביב כתיבת שירה בעת מלחמה ("פיקוח נפש" של שלונסקי מול תפיסת אלתרמן), ואת המאמר הפרוגרמטי של אלתרמן "סער ופרץ" (1940), שבו סיכם את עידן המרד המודרניסטי והגדיר את המעבר ממאבק קבוצתי להתמודדות אישית של המשורר הבוגר.

לקריאת תקציר מורחב

דורמן מנתח את התמורות הפוליטיות, הספרותיות והאישיות שהביאו לסוף עידן "טורים" ועיצבו את עצמאותו של אלתרמן: התפרקות "טורים" והתפלגות "חבורת יחדיו": סגירת "טורים" ב-1934 וכישלון חידושו ב-1938-1939 נבעו מקשיים תקציביים, אך בעיקר מהתפרקות הלכידות של חבורת "יחדיו" ומהתנגדות החברים לתביעת שלונסקי לשמש כעורך יחיד ובלעדי. שלונסקי פנה שמאלה אל המפלגתיות וקיבל את עריכת המדור הספרותי ב"השומר הצעיר" (1939). אלתרמן וחברים נוספים (לאה גולדברג, ישראל זמורה, יעקב הורוביץ) סירבו להכניף את השירה למרות מפלגתית והעדיפו להקים עם זמורה את "מחברות לספרות" כבמה א-פוליטית לשירה צרופה. הפולמוס על שירה בעת מלחמה (1939): עם פרוץ מלחמת העולם השנייה טען שלונסקי במאמרו "פיקוח נפש" כי "פיקוח נפש דוחה שבת" ואסור לכתוב שירה לירית בעת מלחמה, אלא רק פזמונים ושירי-הלכת תעמולתיים. לאה גולדברג ("אני – לא!") ואלתרמן דחו תפיסה זו. אלתרמן טען כי גם בימים אפלים אלה הספרות הטהורה והטובה היא המפלט המטהר היחיד. ניתוח המסה "סער ופרץ" (1940): המאמר שפרסם אלתרמן ב"מחברות לספרות" משמש סיכום רטרוספקטיבי לתקופת המרד של "כתובים" ו"טורים" (Sturm und Drang). אלתרמן מבהיר כי עידן המרי וההסתערות הקיבוצית תם. הסער והפרץ ירדו ל"מחתרת" ולתת-הקרקע, והפכו ממאבק חבורתי רועש להתמודדות שקטה, יחידנית וקשה של המשורר הבודד מול עצמו ומול סלע השירה. דורמן חולק על פרשנותו של דן מירון (הרואה במסה הכרזה על "קלסיציזם חדש"), ומדגיש כי אלתרמן ראה בסער והפרץ כוח דינמי מתמיד שפשוט פשט צורה קיבוצית ולבש צורה אישית.

יצירות הנדונות במאמר

עוסק ביצירה

מתייחס ליצירה

אנשים בהם דן המאמר

  • אברהם שלונסקי: עקב ניסיונותיו להנהיג את "טורים", מעברו המפלגתי ל"השומר הצעיר", מסתו "פיקוח נפש" האוסרת על כתיבת שירה לירית במלחמה, והיפרדות הדרכים הסופית בינו לבין אלתרמן.
  • ישראל זמורה: עקב קטעי היומן שלו החושפים את המתיחות הפנימית ב"חבורת יחדיו" (1938), והקמת "מחברות לספרות" בשותפות הדוקה עם אלתרמן.
  • לאה גולדברג: מנותחת בהרחבה עקב זיכרונותיה על הווי "כסית" ו"טורים", ועקב עמדתה הפואטית במחלוקת 1939 ("אני – לא!") נגד גיוס השירה למלחמה.
  • פרופ' דן מירון: בסוף המאמר עקב מאמרו "הסער והפרץ שנכבשו" (1974); דורמן מבקר את הפרשנות שלו המייחסת לאלתרמן הכרזה על "קלסיציזם חדש".
מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: פרץ וסער (AMR000765)