סיפורה של הידידות בין נתן אלתרמן ליצחק שדה
על המאמר
יצחק שדה (1952-1890) ונתן אלתרמן (1970-1910) היו לכאורה שני אנשים שונים זה מזה: האחד - ספורטאי, חלוץ, מראשי ה"הגנה" ונחשון במיזמים ביטחוניים, אלוף במלחמת העצמאות, אדם מוחצן ופתוח; והאחר – משורר, בוהמיין, גיבור תרבות ועם זאת אדם סגור. גם הבדלי הגיל ביניהם – פער של עשרים שנה – לא היו מתכון מבטיח לרֵעות המופלאה, שציינה את קשריהם במשך שנים רבות.
יצחק שדה (אז בשמו הלועזי לנדוברג) היה קצין בצבא הצאר הרוסי ובצבא האדום, אתלט, מתאגרף ואדם שכל חייו העלה על נס את הכושר הגופני. הוא היה מתלמידיו של יוסף טרומפלדור ב"החלוץ", ועם עלייתו לארץ ב–1920 נמנה עם מייסדי גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור ובשנים הבאות עבד בכל עבודה קשה, ובעיקר בחציבה. ניסיונו הצבאי הביאו אל ה"הגנה" שזה עתה נולדה, והוא היה אחד המדריכים בקורס הקצינים הראשון שלה.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של מרדכי נאור מנתח את מסכת היחסים העמוקה והמיוחדת שנרקמה בין המשורר נתן אלתרמן לבין מפקד הפלמ"ח והאלוף יצחק שדה. נאור מוכיח כי חרף פער 20 השנים והשוני באישיותם (שדה האיש המוחצן, הלוחם והספורטאי, מול אלתרמן המשורר הבוהמיין והסגור), נוצרה ביניהם רעות מופלאה. שדה קירב את אלתרמן לפלמ"ח ולעולם הביטחון, והוא שהזמין ממנו את "זמר הפלוגות" וכיוון אותו לנושאי כתיבה בהטור השביעי. אלתרמן ראה בשדה מנהיג דגול, ואילו שדה מעריץ את "מרשל המוזיקה העברית".
לקריאת תקציר מורחב
במאמר זה משרטט מרדכי נאור את סיפור הידידות האמיצה בין נתן אלתרמן ליצחק שדה החל ממחצית שנות ה-30 ועד לפטירתו של שדה ב-1952. נאור מפרק את התחנות המרכזיות במסכת יחסיהם: הפגישה והפילוג מהפציפיזם: השניים נפגשו בבוהמה התל-אביבית, כששדה כתב את המחזה "חנה גיטל מחפשת עבודה" (בו כיכבה אשת אלתרמן, רחל מרכוס) ואלתרמן תרגם את "המכשפה". בעקבות מאורעות 1936 ופרוץ "המרד הערבי", זנח אלתרמן את הפציפיזם המוקדם משירו "אל תתנו להם רובים" (1934). לבקשת שדה חיבר אלתרמן ב-1938 את המנון הפו"ש "זמר הפלוגות" ("היום הם לך נושאים שלום על הרובים"). אלתרמן כ"גורו" של הפלמ"ח: שדה הפך לחוליה המקשרת בין הבוהמה לעולם הלחימה. הוא צירף את אלתרמן לסיורים, למסיבות ולמפגשי מפקדים, והפך אותו לרועה הרוחני של לוחמי הפלמ"ח (וביניהם חיים גורי וחיים חפר). שדה אף הפקיד שומר לשמור על אלתרמן בכינוהו "מרשל המוזיקה העברית ושיריה". השפעת שדה על הטור השביעי: שדה הפנה את תשומת לבו של אלתרמן לאירועים מוסריים ואנושיים שהולידו טורים מרכזיים: השיר "מקרה פעוט" (1945, בעקבות שוד אבטיחים שדיווחה בתו של שדה) והשיר "אמא, כבר מותר לבכות?" (בעקבות המפגש שארגן שדה עם אבא קובנר). גיוס, שחרור וסוף דרכם: במלחמת העצמאות גוייס אלתרמן לחטיבה 8 של שדה כרגם, אך לאחר הפגזת סוללתו הורה שדה לשחררו מתוך דאגה לשלום המשורר. אלתרמן נאבק נגד פירוק הפלמ"ח ונגד הדחת שדה ("יצחק שדה", 1949), וחרף מחלוקות פוליטיות (תמיכת אלתרמן בבן-גוריון מול השמאלנות של שדה), נותרו נשמות תאומות עד למות שדה והספדו המרגש בידי אלתרמן ("יצחק שדה אחרי ארונו", 1952).

