נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „עיני חולדה”

קריאה ב׳שמחת עניים׳

לקריאת המאמר המלא

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

משה שמיר מציע ‘פתח־קריאה’ ב‘שמחת עניים’, יצירה שהוזנחה בידי הביקורת ונחשבה קשה וסתומה. הוא טוען שאין זה קובץ שירים אלא יצירה אחת, שאחדותה מתגלה מתוך יחסי הגומלין בין המבנה הכולל לשירים הבודדים. בבסיסה עומדת דמות העני־המת המדבר אל אשתו מעולם המתים, והמתח בין עוני, מוות ושמחה. שמיר קורא את הספר כאנטיתזה ל‘קהלת’: לא שלילת החיים אלא אהבה עזה להם והשלמה בין החיים למוות. שבעת הפרקים נעים מן הפרטי אל הציבורי ומן האלגי אל האפי. דרך שירי פרק א׳ הוא מזהה רציפות היסטורית שבה המוות מוסר כוח לחיים, הייאוש מוליד מרד ותקווה, והשואה מתחברת לתקומה.

לקריאת תקציר מורחב

המאמר נפתח במחאה על הזנחת העיון ב‘שמחת עניים’, ב‘כוכבים בחוץ’ וב‘שירי מכות מצרים’. שמיר אינו מתיימר להציע פירוש מסכם אלא להתחיל לימוד שיטתי מן הפרט אל הכלל. הוא מבחין בין ‘כוכבים בחוץ’, שכוחו הרגשי מאפשר לקורא להיסחף גם בלי לפענחו, לבין ‘שמחת עניים’, המבוסס על מהלך אינטלקטואלי־פילוסופי, מבנה קומפוזיציוני חמור ואחדות סמלית. עיקרון היסוד הראשון הוא שהספר אינו אוסף אלא יצירה אחת הבנויה פרקים. השירים מובנים באמצעות האחדות הכוללת, והאחדות עצמה מתגלה רק מתוך קריאה מעמיקה בשירים — פרדוקס שהוא בעיני שמיר מסודות השירה המודרנית. שלושה פתחים חיצוניים מובילים פנימה: שם הספר, שיר הפתיחה ושיר הסיום, והזיקות ל‘קהלת’. הביטוי ‘עני חשוב כמת’ מסביר את גיבור היצירה: עני־מת המדבר אל עולם החיים מתוך קברו. ‘שיר לאשת נעורים’ ו‘סיום’ משרטטים תנועה הפוכה ומשלימה: מן השמחה אל העוני והמוות, וממות התקווה אל השבועה כי המוות לא יוכל לה. מכאן עולה תפיסת השמחה כהכרה בגורל וכהתגברות עליו, ולא כמתת חסד חיצונית. ‘שמחת עניים’ מתפרש כאנטיתזה ל‘קהלת’. קהלת רואה הכול כהבל ומציע השלמה מעשית מצומצמת; אלתרמן אוהב את החיים, מביט במוות בגלוי ומעמיד ייעוד, קורבן וחזון. שבעת הפרקים נעים מן הסתום לבהיר, מן הלירי הפרטי לציבורי, מן האלגי לאפי ומן החידה לפתרונה. בפרק א׳ עולם המתים מדבר אל החיים באמצעות העני־המת ורעייתו. היחס למוות אינו דתי או של הסתלקות, אלא היסטורי: המת ממשיך לדאוג לחיים, והחיים קשורים למתיהם ולרציפות הדורות. כך עוברת האנרגיה מן המתים לחיים, מן המפלה לניצחון, מן הקינה לתרועה ומן השואה לקוממיות. ‘גר בא לעיר’ מרכז את נאמנותו, אהבתו וקנאתו של המת ואת הציווי לשאוב כוח מן הצרה. שמיר קושר את היצירה למציאות הדור בלי לצמצמה לאקטואליה מפורשת: היא מגלה את הנהר התת־קרקעי המחבר את ייאוש הגטאות ומרדם אל התקווה והקמת המדינה. בקריאות ב‘הבכי’, ‘הברק’, ‘הזר מקנא לחן רעייתו’ ו‘החולד’ הוא עוסק במתח שלפני השואה, בצורה הריתמית, בקנאת המת ובפחד ההשתכחות. המאמר מסתיים בהצהרה שאין מפתח חיצוני אחד לספר; הקריאה החוזרת עצמה היא המפתח.

יצירות הנדונות במאמר

עוסק ביצירה

מתייחס ליצירה

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: קריאה ב׳שמחת עניים׳ (AMR000845)