← חזרה למאמר „מ’כוכבים בחוץ’ ל’שירי מכות מצרים’”
‘בדרך נא-אמון’ והתפיסה הפיגורלית
על המאמר
בחרתי לפתוח את הדיון ב'שירי מכות מצרים' לא בסדר הטבעי לכאורה, בשיר הפתיחה 'בדרך נא-אמון', אלא בשירי המכות – לא רק משום שזה היה, כנראה, סדר הכתיבה של היצירה, ולא רק משום שזה החלק העיקרי של היצירה, לפחות מבחינה כמותית, אלא גם, ובראש וראשונה, משום שלהערכתי רק מחלק זה ניתן ללמוד על הנושא האמיתי של היצירה: לא 'השואה', גם לא מלחמת העולם השנייה באופן כללי, גם לא 'דמעת החפים מחטא', אלא הקסם הרוחני של הפשיזם והמלחמה הנואשת ל'הצלת העולם' באמצעות המאבק על נפשה של האנושות כנגד מקסם השווא של השטן, וגיוס כל כוחות הנפש והרוח הקשורים במורשת תרבות המערב ההומניסטית, למלחמה הגורלית.
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של עוזי שביט מנתח את שיר הפתיחה "בדרך נא-אמון" מתוך קובצו הידוע של נתן אלתרמן שירי מכות מצרים. שביט מציע לקרוא את היצירה כולה דרך פריזמה של "תפיסה פיגורלית", לפיה הסיפור המקראי ההיסטורי של מכות מצרים ונא-אמון אינו רק אירוע עבר, אלא אבטיפוס או ראי המשקף אירועים היסטוריים מודרניים ואקטואליים. שביט מראה כיצד אלתרמן משתמש בזיכרון ההיסטורי, במטפורות של הראי והתיאטרון, ובארגומנט של חטא ועונש מול "דמעת החפים מחטא", כדי להציב מודל לניתוח המאבק המוסרי והרוחני של התרבות ההומניסטית נגד הפשיזם והעריצות הטוטליטרית.
לקריאת תקציר מורחב
בפרק זה מתוך מחקרו מנתח עוזי שביט את תפקידו המבני והרעיוני של שיר הפתיחה "בדרך נא-אמון" בהדרכת הקורא לקריאה נכונה ואקטואלית של שירי מכות מצרים.
שביט מפרק את שלבי הטיעון, התיאוריה והמבנה של השיר:
מועד הכתיבה ותפקיד הזיכרון: שביט טוען כי שיר הפתיחה "בדרך נא-אמון" נכתב בסוף תהליך הכתיבה, ותפקידו להנחות את הקורא. השיר מבוסס על מושג הזיכרון, המחבר בין העבר להווה והופך את העבר המקראי לאקטואלי וחי.
ארבעת פרקי השיר והמבנה הארגומנטי: "בדרך נא-אמון" בנוי מארבעה פרקים ממושקלים בעלי מוקד תמטי משתנה: הפרק הראשון עוסק בחטא ועונש היסטורי בנא-אמון; הפרק השני מציג את השוואת העבר להווה; הפרק השלישי מתמקד בנרטיב הפרטי של האב השכול; והפרק הרביעי חוזר באופן מעגלי אל הזיכרון ההיסטורי.
התפיסה הפיגורלית והמטפורות של האמנות: בפרק השני מופיעות שתי מטפורות מפתח – הראי וההצגה התיאטרונית. שביט מסביר כי מטפורת הראי מתממשת בחלק התיאורי של שירי המכות, ואילו מטפורת ההצגה הנודדת מתממשת בחלק הדיאלוגי. באמצעות תיאוריית הפיגורה של אריך אוארבך, מראה שביט כי אלתרמן אינו כותב אלגוריה מופשטת או מיתוס מגני, אלא יוצר קשר פיגורלי ריאלי בין שני אירועים היסטוריים בזמן: חורבן נא-אמון הקדומה משמש כראי וכאבטיפוס לחורבן בירות כל דור ולמאבק הטוטליטרי במלחמת העולם השנייה.

